האם הצדיק יכול להעיד על עצמו?

את שאלותיך פתחת בשאלה, למה בגלל שמישהו כתב שהוא צדיק האמת וכו’, לכן פתחו חסידי ברסלב “זרם חדש” ביהדות, העובדים את ה’ דרך צדיק האמת?

על ענין צדיק האמת ועבודת ה’ דרכו, כבר התחלתי לענות לך (ואמנם עדיין לא סיימתי), אך השאלה המציקה לך היא, איך יתכן שיעיד הצדיק על עצמו שהוא “צדיק האמת”, והיתכן שיעיד אדם על עצמו שהוא “צדיק האמת”?

ראשית ההנחה  שאין אדם יכול להעיד על עצמו, אינה נכונה!

שהרי אמרו חז”ל: “אמר רבא שרי לצורבא מרבנן למימר – “צורבא מרבנן אנא” – מותר לתלמיד חכם לומר תלמיד חכם אני! (נדרים ס”ב ע”א).

ושאלה הגמרא שם, והרי נאמר: “יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ”?!
ותרצה הגמרא, שבמקום שמכירים אותו אסור לתלמיד חכם לפרסם את עצמו, אך במקום שלא מכירים אותו, מותר לו לפרסם את עצמו, שהרי אם הוא לא יעשה זאת, מי אם כן ידע לכבדו ולכבד את תורתו?!

וענין זה, גם נפסק להלכה בשו”ע יו”ד הלכות תלמוד תורה סימן רמ”ו סעיף כ”א בהג”ה.

ובפרט צדיק האמת, שכל מטרת ירידתו לעולם היתה בשביל לתקן את עם ישראל ולקרבם לאביהם שבשמים, ובודאי שמותר לו לפרסם את עצמו, ואף מחויב הוא בכך.

שאלמלא הוא יודיענו – “אני הוא רופא הנפשות”, מנין נדע שצריכים אנו להתקרב אליו ולקבל “תרופותיו” ועצותיו?!
ומה אם כן תהיה התביעה עלינו באם לא נתקרב אליו, שהרי מנין לנו לדעת שזה הוא הצדיק שאותו אנו צריכים?!

וכי יעלה על הדעת, שהקב”ה ישלח לנו צדיק שיתקננו וירפאנו מתחלואי נפשנו, וגם יעלים אותו מאיתנו, באופן שלא ישאיר לנו אף “קצה חוט”??!!

ולכן, לא רק שמותר לצדיק האמת להודיע זאת, אלא אף מחויב הוא בכך, שהרי אם לא יודיענו זאת, תהיה זו מעילה בשליחות שלמענה נשלח לדורנו כאמור.

ובאמת, לדעת מגדולת הצדיק באמת לא יודע שום נברא, ואפילו הגדולים במעלה מאוד לא יודעים ממנו, ולדבר זה נמצא כבר תקדים בתורתנו הקדושה במעשה מרים, שהוא גם אחד מהזכירות שאנו מצווים לזכור בכל יום – מעשה מרים הנביאה.

ובפרט, מרים הנביאה היא זו שהתנבאה שעתידה אמה להוליד בן שיושיע את ישראל, כמובא בדברי חז”ל, ואף היא לא הבינה את גדולתו של משה רבנו באמת, והעזה להשוותו לשאר הנביאים. כמו שנאמר: “וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמשֶׁה דִּבֶּר ה’ הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר”?!

וה’ יתברך, שמע זאת והקפיד כל כך על מרים הנביאה ונענשה בצרעת, וממנה למדים אנו פרשת הלשון הרע, והראה הקב”ה להם, את ההבדל הגדול בין משה רבנו לשאר הנביאים, ואמר להם, “וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה’ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָןהוּא:פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה’ יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה“. (במדבר י”ב, א’ ח’)

אם כן, בוודאי שגם גדולים ביותר, כגון מרים הנביאה ואהרן, גם הם לא זכו להבין באמת את גדולתו של משה רבנו על פני שאר הנביאים. וסיפרה לנו זאת התורה, לא רק על מנת שנדע סיפור היסטורי, אלא שנלמד מסיפור זה לעצמנו, ונלמד קל וחומר שאם גדולים כאלו טעו, בוודאי ש”אזובי הקיר” שכמונו יכולים לטעות.

ואף ישנם בדורנו, גדולים במעלה מאוד, שלא זכו להבין באמת את גדולת צדיק האמת, משום שהרי הכלל הוא, ש”מה שהיה הוא שיהיה”.

ומן הראוי הוא שנלמד לקח ונזהר שוב מאותה טעות.

האם יוסף הצדיק האומר לאחיו: “הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי”

” תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי”… האם לא הוא בעצמו העיד על עצמו, שהוא הצדיק שאותו אתם כולכם צריכים?!

והאם אחיו האמינו לו?!

האם משה רבנו, כאשר בא לגאול את עם ישראל ממצרים והודיע להם שהוא הצדיק, והוא יוציאם ממצרים, האם לא הוא בעצמו העיד על עצמו?!

והאם האמינו לו, או שכתוב:”וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה”?!

ובסופו של דבר, רק עשרים אחוז מקסימום, יצאו ממצרים (אלו שהאמינו כמובן למשה), והיתר מתו במכת חושך?!

האם היה מישהו, שידע והכיר את גדולתו של דוד המלך, חוץ מהקב”ה בעצמו, וכאשר הלך שמואל הנביא למשוח את אחד מבניו של ישי, הביאו את שבעת בניו חוץ מדוד (כמובן), ואלמלא והקב”ה התערב בבחירתו של שמואל הנביא, היה שמואל הנביא מושח את אליאב, כמו שנאמר: “וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד ה’ מְשִׁיחוֹ: וַיֹּאמֶר ה’ אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה’ יִרְאֶה לַלֵּבָב”.
(שמואל א ט”ז: ו’ ז’)

ומי אם כן הכיר בגדולתו של דוד, אם לא הוא בעצמו והקב”ה כמובן?!

ומי אם כן יכול לדעת ולהכיר בגדולת צדיק האמת מובחר הצדיקים, שהרי אף אחד לא הגיע עדיין למדרגתו, ומניין ידע מדרגתו?

ומי שיודע מגדולתו זה הוא בעצמו!

והאם על משיח בעצמו שהוא גדול יותר מהאבות ואפילו ממשה, כמאמר המדרש: “זה משיח בן דוד …שהוא גדול מן האבות… ירום מאברהם ונישא מיצחק וגבה מיעקב… ונישא ממשה”.

(תנחומא תולדות פרק י”ד)

האם כאשר יבוא משיח נכיר בגדולתו, או שמה נחלוק עליו?!

האם לא נאמר בישעיהו כשהתנבא על משיח צדקנו “מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ ה’ עַל מִי נִגְלָתָה… לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ“.

ואחרי “שיפול לנו האסימון” נאמר, “כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ”.(ישעיה נ”ג)

ובכן, את מי רצית שיבוא ויעיד על צדיק האמת שזה הוא, אם לא את הצדיק בעצמו?!
ובאם יבוא השואל וישאל, היכן מצאנו שהעידו הצדיקים על גדולתם?!
ונביא כאן כמה וכמה ציטוטים:

“אמר רבי שמעון בן יוחאי יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה”….
(סוכה מ”ה ע”ב)

אמר רבי שמעון בן יוחאי ראיתי בני עליה והם מועטין… אם שנים הם אני ובני הן”.
(סוכה מ”ה ע”ב)

ובסוף מסכת סוטה: “משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לתנא, לא תיתני ענוה דאיכא אנא (אל תשני ענוה שבטלה שהרי אני קיים ואני עניו) אמר ליה רב נחמן לתנא לא תיתני יראת חטא, דאיכא אנא”. (אל תשני שבטלה יראת חטא היות ואני קיים, ואני ירא חטא).
(סוטה מ”ט ע”ב)

בן עזאי אומר, “כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום, חוץ מן הקרח הזה”.
(בכורות נ”ח ע”א)

ובשעת שמחת בית השואבה היה הלל הזקן אומר, “אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן”.
(סוכה נ”ג ע”א)

ובכן, האם לא אותם צדיקים התפארו וגילו בעצמם את גדולתם, אך משום מה, זה לא מפריע לנו, אבל אם מדובר ברבי נחמן זה גורם לנו אי נוחות, וכולם קופצים וצועקים??!!

(מתוך הספר “איש פלא” מאת הרב אהרן ישכיל)

 

 

רות המואביה – מאמר בועז ורות

לפני שנספר על רות המואביה ולהבנה אמתית של הנושא נקדים הקדמה חשובה, שהיא בעצם גם הקדמה ללימוד והבנת כל התורה הק’. נאמר בזוהר הק’ (פרשת בהעלותך דף קנ”ב.) ואלו הם תמצית דבריו “רבי שמעון אמר,אוי לאותו בן אנוש האומר כי התורה אינה באה להראות לנו אלא סיפורי דברים בעלמא… אלא כל דברי התורה הם דברים עליונים וסודות עליונים… ולכן סיפורי התורה הם באמת רק לבושי התורה, והסובר כי לבושי התורה הם התורה בעצם, תיפח רוחו,ולא יהיה לא חלק בעולם הבא, ולכן ביקש דוד “גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך”, שאסתכל על התורה הנמצאת תחת הלבוש. ואלו הטיפשים מסתכלים רק על לבוש התורה וחושבים שהלבוש הוא הגוף של התורה. טיפשי העולם לא מסתכלים אלא על לבוש התורה ולא יודעים הם יותר מזאת, ואלו היודעים יותר מסתכלים הם בגוף התורה שהם מצוות התורה הנקראות גופי תורה, ואלו החכמים עבדי המלך העליון, אלו שעמדו רגליהם בהר סיני, לא מסתכלים אלא בנשמת התורה,שהיא עיקר הכל התורה ממש, ולעתיד לבא עתידים הם להתבונן בנשמת הנשמה של התורה”. עד כאן לשון הזוהר הק’.

והיוצא לנו מדברי הזוהר הק’ שהמפרש את סיפורי התורה כסיפור דברים בעלמא או כסיפור היסטורי בלבד הוא טיפש, ועליו נאמר תיפח רוחו ואין לו חלק בעולם הבא. ואפילו חלק מצוות התורה הינו רק הגוף של התורה, והתורה עצמה היא התובנה הצפונה מאחרי הגוף והלבוש.

ובוודאי שהתורה הק’  לא באה לספר לנו סיפור דברים בעלמא שקרה בעבר בלבד, אלא מטרתה ללמדנו תובנה שתדריכנו בדרכנו, שזהו גם פירוש המושג לימוד תורה לשמה,שהרי שמה של התורה הוא תורה מלשון הוראה,ומטרת התורה הק’ [המורכבת ממצוות מעשיות ואף מסיפורים] היא להורות לנו דרך איך וכיצד להתקרב לה’ ית’ ובוודאי לא להשמיע לנו רק סיפור היסטורי, שהרי אם כן היתה התורה צריכה להיקרא ספר היסטוריה ולא תורה.

ועכשיו אחרי הקדמה חשובה זו, נוכל להתבונן קצת אחרת על סיפורם של רות ובועז שמהם נולד משיח צדקנו שעתיד לגאלנו בב”א, ומה מסמלות עבורנו הדמויות של בועז ורות המואביה.

ובכן רות המואביה מסמלת את האדם הגרוע שבגרועים, משום שבאה היא מהמקום  השפל והמאוס ביותר – ממואב, וכידוע עמון ומואב מסמלים את אותם המקומות השפלים ביותר, שעליהם גם חל איסור לגיירם ולספחם לעם ה’,  כמו שנאמר “לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה’”.

ובאם נביט ונתבונן בכור מחצבתם של עמון ומואב, כאשר אחרי הפיכת סדום ועמורה ברחו לוט ושתי בנותיו למערה, ואז יזמה הבת הבכורה רעיון נועז ומתועב לשכב עם אביה, ואף עשתה מעשה, וגם הגדילה עזותה מאוד וקראה לבן הנולד “מואב”, כלומר זה נולד מאב, ולא התביישה במעשה ואף דאגה לפרסם אותו. ואילו אחותה הצעירה נגררה אחריה, אך לא העזה לפרסם חטאה וקראה לבנה הנולד “בן עמי”, וכמובן שמעשה הראשונה הרבה יותר חמור מהשנייה, וכן רש”י בפירושו כתב “זו שלא היתה צנועה פירסמה שמאביה הוא אבל צעירה קראתו בלשון נקיה”.

ורות מגיעה לא פחות ולא יותר ממואב, כלומר משפל שפל המדריגה. ורות עצמה הייתה כידוע נסיכה, בתו של עגלון מלך מואב כמאמר חז”ל, ואעפ”כ הסכימה לוותר על מעמדה המכובד ועל חיי הפאר הנוחות והמותרות, והלכה עם נעמי בניסיון להסתפח לעם ה’,ואף הסכימה ללקט שבלים יחד עם כל העניים והאביונים, והפכה רות המואביה מנסיכה מכובדת לקבצנית מושפלת מרצונה הטוב.

המתבונן על מעשי רות ומסירות נפשה, מתמלא בהתפעלות והערצה למראה אצילות נפשה.

ואז שלחה נעמי את רות להיפגש עם בועז על מנת שיגאל את נחלתו של בעלה המנוח ואותה, וכאשר פגשה רות המואביה את בועז וביקשה ממנו שיגאלנה, ענה בועז כך:” וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַה’ בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר: וְעַתָּה בִּתִּי אַל תִּירְאִי כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה לָּךְ כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ: וְעַתָּה כִּי אָמְנָם כִּי  גֹואֵל אָנֹכִי וְגַם יֵשׁ גֹּואֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי: לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי ה’ שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר”

כלומר, חסדך הראשון שעשית שהלכת אחרי נעמי במסירות נפש שכזו ועזבת את עמך וכל תענוגי העולם הזה והעושר והכבוד שהפקרת למען ה’ יתברך הם אמנם מעשה גדול עד למאוד, אך המעשה האחרון שעשית שבחרת להינשא לי לבועז ולא חפצת באחרים עולה על מעשך הראשון.

ולכאורה נראה שבדיוק להפך, המעשה הראשון נראה בהרבה יותר גדול מהמעשה האחרון!?ומדוע אם כן אומר לה בועז היטבת חסדך האחרון מן הראשון?

אלא וודאי שישנו כאן מסר לכל אחד ואחד מאיתנו כאמור,והמסר הוא שבועז המסמל את הצדיק יסוד עולם כמאמר הזוהר הק’,אומר לרות המסמלת את הגרוע שבגרועים כאמור, אמנם מעשך הראשון , שזכית להבחין בין השקר של מואב ושאר אומות העולם לבין האמת של עם ישראל ואף מסרת נפשך על כך ועזבת את עמך ואלוהיך ובחרת להסתפח לעם ה’, הוא אמנם גדול עד למאוד, אך מעשך האחרון בו זכית להבחין בין האמת של עם ישראל בכלליות לבין האמת היותר אמתית האמת לאמיתה והיא ההתקרבות לצדיק האמת שאותו מסמל בועז וזאת שרות לו מוכנה להתפשר על אף אחד אחר, ובוחרת דווקא בבועז, מעשה זה הוא גדול בהרבה מהקודם. שהרי להבחין בין שקר גמור לאמת לא קשה כל כך כמו להבחין בין האמת לאמת לאמיתה.

כך האדם שזכה לשוב בתשובה ולהתקרב לאמת ולקיום התורה והמצוות, אמנם המעשה שעשה גדול מאוד, אך זה שזוכה להבחין בין האמת הכללית לבין האמת באמת ולהתקרב לצדיק האמת, והוא לא מוכן להתפשר על “סתם צדיק” או רב. אדם זה ראוי להערכה באמת.

ובאמת למה רות מתעקשת דווקא להתקרב לבועז ולא מוכנה להתפשר על פחות ממנו? ומה יש לבועז להציע לרות שאין לאחרים?

התשובה לשאלה זו נמצאת בדברי בועז עצמו כאשר הוא אומר לרות: “וְעַתָּה כִּי אָמְנָם כִּי גֹאֵל אָנֹכִי וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי: לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי ה’ שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר”.

פשטתם של דברים הוא, שנעמי היתה אלמנתו של אלימלך, ולאלימלך היו שני אחים – ‘שלמון’ ו’טוב’, ובועז היה בנו של שלמון, אם כן טוב הוא אחיו של אלימלך ואילו בועז הוא בן אחיו, וממילא לטוב ישנה זכות קדימה לגאול את נחלת אלימלך אחיו. ובועז אמר לרות המתיני עד הבוקר ואז נראה באם הגואל הקרוב ממני יגאלך, מה טוב ובאם הוא לא יחפוץ לגאלך אזי אני אגאלך.

ואכן בבוקר שאל בועז את טוב האם חפץ הוא לגאול את נחלת אחיו וענה טוב בחיוב וכאשר נודע לו ש”בעסקת החבילה” כלולה אף רות המואביה, משך ידו מכל העניין כמו שנאמר: “וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר קְנֵה נֶגֶד הַיּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי אִם תִּגְאַל גְּאָל וְאִם לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי וְאֵדְעָה כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֶגְאָל: וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קָנִיתָה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ: וַיֹּאמֶר הַגֹּואֵל לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹול”.

כלומר, טוב מסכים באופן עקרוני לגאול את נחלת אחיו, אך ‘לרדת’ כל כך נמוך ולהתעסק עם הגרוע שבגרועים, שאותה מסמלת רות המואביה כאמור זה כבר ‘גדול עליו’, ואילו בועז הוא היחיד המוכן להסתכן ולגאול את רות, משום שבועז מסמל את הצדיק הגדול ביותר המוכן לערוב ולהסתכן גם בעד הגרוע שבגרועים, ולכן שמו בועז מלשון בו-עז שנמצאת בו עזות דקדושה.

ולכן בוחרת בו רות דוקא, משום שמצד אחד יודעת ומכירה היא את מדרגתה הפחותה והשפלה, ומצד שני ראתה את גדולתו העצומה של בועז הצדיק,  שהוא גם היחידי המוכן לתת לגרועה שכמותה סיכוי, לכן בוחרת היא בו ולא מוכנה להתפשר על פחות ממנו.

ועל כגון זאת כתב רבי נחמן [ליקוטי מוהר”ן ל] : “עַל כֵּן אֵין לְהָאָדָם לוֹמַר: דַּי לִי אִם אֶהְיֶה מְקֹרָב אֵצֶל אִישׁ נִכְבָּד וִירֵא ה’, אַף, שֶׁאֵינוֹ מֻפְלָג בְּמַעֲלָה, כִּי הַלְוַאי שֶׁאֶהְיֶה מִקֹּדֶם כָּמֹהוּ. אַל יֹאמַר כֵּן, כִּי אַדְּרַבָּא, כְּפִי מַה שֶּׁיֵּדַע אֱנָשׁ בְּנַפְשֵׁהּ גֹּדֶל פְּחִיתוּתוֹ וְגֹדֶל רִחוּקוֹ שֶׁנִּרְחַק מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ בְּנַפְשׁוֹ. וּכְמוֹ כֵן כָּל מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא מְרֻחָק בְּיוֹתֵר, צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ לְנַפְשׁוֹ רוֹפֵא גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד, הַגָּדוֹל בְּמַעֲלָה בְּיוֹתֵר, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּחֲזִיר וִיבַקֵּשׁ תָּמִיד לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב לְהָרַבִּי הַגָּדוֹל מְאֹד מְאֹד. כִּי כָּל מַה שֶּׁהוּא קָטָן בְּיוֹתֵר, צָרִיךְ מְלַמֵּד גָּדוֹל בְּיוֹתֵר”.

 וממילא מובן מדוע בועז משבח כל כך את רות על בחירתה בו ואומר לה, “היטבת חסדך האחרון מן הראשון”.

ובזוהר חדש על מגילת רות נאמר: “ אבל ליני הלילה, הוי השתא בגלותא, ואנהיגי לבניך תמן באורייתא ובעובדין טבין. ואם יסהדן עליך עובדין טבין למפרוק לך, יפרוק. ואם לאו, וגאלתיך אנכי. חי ה’ שכבי עד הבקר, עד דייתי צפרא ונהירו דפורקנא” 

  [תרגום] אבל ליני הלילה, תהי עכשיו בגלות ותנהיגי את בניך בתורה ובמעשים טובים, ובאם יבואו ויעידו עליך מעשיך הטובים לגאלך, אזי תגאלי בזכותם, ובאם לאו (כלומר לא תהיה לך ולבניך תורה ומעשים טובים שבזכותם יגאלו) אזי וגאלתיך אנכי.

וכן נאמר במדרש:” ליני הלילה, בעולם הזה שכולו לילה, והיה בבוקר, אם יגאלך טוב יגאל, והיה בבוקר, בעולם שכולו טוב, אם יגאלך טוב יגאל, זה הקב”ה שנאמר טוב ה’ לכל, ואם לא יחפוץ לגאלך, וגאלתיך אנכי חי ה’ שכבי עד הבקר”.

ואם כן בועז המסמל את הצדיק יסוד עולם, מבטיח  לרות המסמלת את נשמות ישראל בדור האחרון, הנמצאות בשפל המדרגה, ואף אחד לא מוכן לתת להם סיכוי,ואפילו הקב”ה כביכול לא מוכן, ואותו צדיק הוא ורק הוא מוכן לערוב בעדם ולהצילם, ובאם זוכה האדם להכיר את אותו צדיק, ומשפיל גאוותו ומגיע אליו, באמונה שלימה והכנעה גמורה, ומשליך את כל החכמות המדומות שלו, ומשתדל לציית לדברי ועצות הצדיק, אזי על אותו אדם נאמר “היטבת חסדך האחרון מן הראשון”.

ובכן מצד אחד רואים אנו שקיים כזה צדיק שאותו שלח הקב”ה להצילנו ולרפואתנו, ובפרט בדור האחרון דור עיקבתא דמשיחא, שעליו נאמר, “כי דור תהפוכות המה”, ונאמר “ותרד פלאים” ועוד רבות, ובאם נזכה להתקרב אליו ולבחור בו, אזי הוא ורק הוא יושיענו.
והרי לא יתכן ולא יעלה על הדעת, שהקב”ה מצד אחד ישלח לנו פיתרון וישועה לצרותינו ורופא לתחלואי נפשנו, ומצד שני לא ייתן לנו ואפילו לא ‘קצה חוט’ דרך  איך לגלות ולהתקרב אל אותו ‘רופא נפשות’, שהרי אם כן ‘נפל פיתא בבירא’?!

ואדרבא באם ישלח המלך רופא גדול למדינה רחוקה בה נמצאים בניו החולים, ודאי שיצווה המלך לרופאו לפרסם את עצמו ולהודיע ולגלות את כוחו הגדול על מנת שיבואו בניו להתרפא אצלו, ובאם הרופא לא יפרסם את עצמו וגם יסתיר את עצמו, ולא יתן שום דרך להגיע אליו, הרי אין זו אלא מעילה חמורה בשליחות שלמענה נשלח ע”י המלך, והמלך יענישו בחומרה על כך, וגם אם יתען הרופא שהוא צנוע ועניו ולא חפץ בכבוד ובפרסום, ולכן לא פירסם את עצמו, יתען המלך לעומתו שכעת עוסקים הם בפיקוח נפש ובהצלת בניו ממוות ואין זה הזמן להצטנע. ובפרט שהקב”ה משתדל בכל מיני דרכים  שלא תלך שום נשמה לאיבוד, כמו שנאמר:” וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח”.

ומי הוא אם כן אותו רופא נפשות ואותו גואל המוכן לגאלנו כדוגמת בועז הצדיק?

ובכן רבי נחמן גילה לנו זאת בפירוש בצורה ברורה לחלוטין ואמר:

* ”אמר לאחד, שהכח שהיה לדוד המלך ע”ה לומר שמונה פעמים:אבשלום בני, בני וע”י זה העלה אותו משבעה מדורי גיהנום והכניסו לגן-עדן,  כמו שאמרו רז”ל, זה הכח יש לו גם-כן, שהוא יכול להעלות בדיבורו בעלמא את האדם מכל השבעה מדורי גיהנום ולהכניסו לגן-עדן”. (חיי-מוהר”ן רח”צ)

* “אמר אותי צריכים העולם; לא מבעיא אתם, כי אתם יודעים בעצמכם איך אתם צריכים אותי, אלא אפילו כל הצדיקים צריכים אותי, כי גם הם צריכים להחזיר אותם למוטב, וגם אפילו אומות העולם צריכין אותי, אך דיו לעבד להיות כרבו”  (שם ר”נ)

 * “אמר אני איש פלא ונשמתי פלא גדול” (שם רנ”ו)

 * “פעם אחת אמר: הייתי סבור, שהיצר הרע שלי אומר לי, שאין מי שינהיג את בני הנעורים כמוני; עכשיו אני יודע בבירור שאני מנהיג הדור יחידי בעולם, ואין מנהיג כמוני” (שם רנ”ח)                                  

* “אמר:כל מה שמשיח יעשה טובות לישראל אני יכול לעשות” (שם רס”ו)

* “שמעתי בשמו שאמר, שהשיג יחידה בתכלית מדריגה עליונה” (שם רס”ז)

* “פעם אחת דיבר עמי מעניין שאי אפשר להיות איש כשר באמת כי-אם כשמתקרבים להצדיק האמת שבדור” (שם רצ”ט)

* “אמר:אני אין לי מה לעשות בזה העולם כלל, כי בשבילי איני צריך לעשות כלל, רק באתי לעולם לקרב נפשות ישראל להשם יתברך, אבל איני יכול לקרב כי-אם מי שבא אצלי ומספר לי חסרונו, אני יכול לתקנו” (שם ש”ז)

* “אמר:כל מי שיציית אותי ויקיים כל מה שאני מצוה, בוודאי יהיה צדיק גדול, יהיה מי שיהיה, והעיקר-להשליך שכל עצמו לגמרי; רק כאשר יאמר הוא, יקיים הכל כמאמרו” (שם ש”כ)

* “אמר:אני נהר המטהר מכל הכתמים” (שם של”ב)

* כבר הבטיח רבנו ז”ל וייחד שני עדים כשרים על זה, שכשיסתלק כשיבואו על קברו ויתנו פרוטה לצדקה ויאמרו אלו העשרה פרקי תהלים (התיקון הכללי), אז יניח רבנו עצמו לאורך ולרוחב, ובוודאי יושיע לזה האדם.

ואמר שבהפאות יוציא אותו מהגיהנום, אפילו אם יהיה אותו האדם איך שיהיה, אפילו אם עבר מה שעבר, רק מעתה יקבל על עצמו שלו ישוב לאיוולתו חס-ושלום.

ובלילה שקודם הסתלקותו אמר:מה לכם לדאוג, מאחר שאני הולך לפניכם; ומה אם הנשמות שלא הכירו אותי כלל מצפים על התיקונים שלי, מכל שכן אתם.

[וכן אפילו אלו שלא זכו להכיר את רבנו ז”ל בחייו, כשיבואו על קברו הקדוש ויסמכו עליו

וילמדו ספריו הקדושים וירגילו עצמם לילך בדרכיו הקדושים הנאמרים בספריו הקדושים, בוודאי יש להם על מה שיסמוכו.

אשריהם, ואשרי חלקם, ולא יאשמו כל החוסים בו, כי כבר גילה דעתו בכמה לשונות בפירוש וברמז, שכל מה שעוסק עימנו אינו בשבילנו לבד כי-אם את אשר ישנו פה ואשר איננו פה.”

(שם רכ”ה)

ובכן לסיכום אמרו חז”ל:”יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום“,  וכנגד היצר הרע החדש והמשודרג, חייב האדם גם כן להתחדש בכלי נשק  ובתכסיסי מלחמה חדשים ומשוכללים יותר. וכל בר-דעת מבין, שגם אם יבוא היום סנחריב עם צבאו העצום, או צבא האימפריה הרומית עם כלי מלחמתם המיושנים, לא נצטרך להעמיד כנגדם צבא שלם כדי לנצחם, ויספיקו כמה טנקים או מטוסים בודדים, כדי להכניעם וזאת משום שלנו ישנם כלי מלחמה משוכללים בהרבה יותר מהם.

כך גם ברוחניות, באם האדם ידבק רק בצדיקים הקדמונים ובתורתם, אשר  תורתם ועצותיהם הושיעו לעם ישראל בדורות הקודמים (ובוודאי שאין אנו באים חלילה-וחס לזלזל בהם או בתורתם הקדושה) אך בדורנו, אשר היצר הרע השתכלל כל כך, וגם ירדה לעולם טומאה נוראית של כפירה ואפיקורסות, אזי אותם ‘כלי-נשק וטכסיסי מלחמה’ מיושנים שהיו טובים בדורות הקודמים, לא יועילו כבר כנגד היצר-הרע החדש.

ובוודאי שהקב”ה שחפץ באמת בתקנתנו, נתן וייתן לנו גם פיתרון לבעיותינו, שהרי כידוע הקב”ה מקדים ומכין תרופה למכה, והיא צדיק הדור ותורתו, אשר הוא ורק הוא כאמור יכול להצילנו, וכל אשר עלינו לעשות הוא לבא אליו באמונה והכנעה, כמו שעשתה רות המואביה שבאה לבועז,ועל-ידי מעשה זה של רות זכתה והבטיח לה בועז שיגאלנה וגם זכתה שממנה יצא משיח צדקנו, ובאם נלך בדרכה אזי בוודאי יגאלנו, כפי שהבטיח לנו כבר, אמן וכן יהי רצון.

 

פתיחה והקדמה אודות הספר “סיפורי מעשיות”

פתיחה והקדמה אודות הספר “סיפורי מעשיות”

בקיץ בשנת תקס”ו החל רבנו ז”ל לעסוק ולספר לתלמידיו סיפורי מעשיות. לפני שהחל רבנו לספר המעשיות הסביר רבנו את הסיבה שבגללה הוא נאלץ לספר מעשיות.

היות והתורות והשיחות שאמר לפניהם לא מועילות להם ‘להתעורר משנתם’, לכן יספר הוא להם מעשיות שודאי יעוררום משנתם.

וזו לשונו של רבי נתן בהקדמת הספר ‘סיפורי מעשיות’:

באותו הזמן שהתחיל רבנו ז”ל, לעסוק בסיפורי מעשיות אמר בפירוש בזה הלשון: ‘הנני אתחיל לספר מעשיות’, וכוונת דבריו היתה, כמו שאומר מאחר שאינו מועיל לכם לשוב אל ה’ יתברך על ידי התורות והשיחות הקדושות וכיוצא בזה. מה שעסק ביגיעות גדולות כל ימיו להשיבנו אל ה’ יתברך באמת לאמתו. ומאחר שאינו מועיל כל אלה על כן הוא מתחיל לעסוק בסיפורי מעשיות.

… שעל ידי סיפורי מעשיות של צדיק האמת מעוררין מהשינה את בני אדם שנפלו בשינה וישנים את ימיהם… ויש מעשיות שהם ‘בְּקֶרֶב שָׁנִים’, ויש ‘סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁל שָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת’ שהם בחינת ‘עַתִּיק‘.

ואז החל רבנו ז”ל לספר את המעשה הראשון מהשלוש עשרה סיפורי מעשיות, ‘המעשה מאבדת בת מלך’, שמלבד שהוא מעשה בפני עצמו, הוא גם הקדמה לספר ‘סיפורי מעשיות’.

ובראש השנה של שנת תקס”ז האריך רבנו להסביר את חשיבות הסיפורי מעשיות במאמר ס’ בספרו ליקוטי מוהר”ן, ואותו מאמר הוא גם פירוש על המעשה הראשון  ‘מאבדת בת מלך’.

מהי ‘שינה רוחנית’?

כתב רבנו וזו לשונו:                                                                                                          “יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּשֵׁנִים אֶת יְמֵיהֶם, וְאַף שֶׁנִּדְמֶה לְהָעוֹלָם שֶׁהֵם עוֹבְדִים אֶת הַשֵּׁם, וְעוֹסְקִים בְּתוֹרָה וּבִתְפִלָּה, אַף עַל פִּי כֵן כָּל עֲבוֹדָתָם אֵין לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נַחַת מֵהֶם. כִּי נִשְׁאָר כָּל עֲבוֹדָתָם לְמַטָּה, וְאֵין יָכוֹל לְהִתְרוֹמֵם וּלְהִתְעַלּוֹת לְמַעְלָה. כִּי עִקַּר הַחִיּוּת הוּא הַשֵֹּכֶל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קֹהֶלֶת ז’): “הַחָכְמָה תְּחַיֶּה אֶת בָּעָלֶיהָ”. וּכְשֶׁהָעֲבוֹדָה הִיא עִם שֵׂכֶל, מְשִׂימִין בָּהּ חִיּוּת שֶׁתּוּכַל לְהִתְעַלּוֹת. אֲבָל כְּשֶׁנּוֹפֵל לִבְחִינַת מֹחִין דְּקַטְנוּת, בְּחִינַת שֵׁנָה, אֵין יָכוֹל לְהִתְעַלּוֹת לְמַעְלָה.”                                                                                             [ליקוטי מוהר”ן מאמר ס’]

‘שינה’ הינו מצב בו נמצא האדם בחוסר מודעות, והוא עובד את ה’ יתברך כאשר המוחין שלו רדומים, כעין ‘חולה ירח’ (סהרורי) ההולך רדום, ועושה פעולות שונות, וכאשר מתעורר הוא משנתו אפילו לא זוכר הוא מה עשה.

אמנם במצב שינה  האדם הישן חי, נושם וליבו פועם, אך בזמן השינה אין לו רצונות, כיסופים וגעגועים. כך יכול האדם ללמוד תורה כל היום כולו ולהתפלל, ויהיה עסוק רק בצד הטכני של התורה והתפילה, ולא בחלק העיקרי שלה שהוא ההשתוקקות לה’ יתברך. על לימוד תורה כזה נאמר: “לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב אָיִן“. [משלי י”ז, ט”ז]

ועל המצב זה התנבא הנביא ישעיה: “כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם ה’ רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם… וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה…” [ישעיה כ”ט, י’-י”ד]

כלומר, לימוד תורה וקיום מצוות ותפילה בלא שימת לב. היא היא השינה הרוחנית, ה”רוּחַ תַּרְדֵּמָה” שעליה התנבא הנביא ישעיה.

ופירש המלבי”ם: הנה ה’ נסך, ויצק עליכם רוח תרדמה – כאילו נרדמתם בחיק הבלי עולם, ועל ידי כך עצם את עיניכם – אשר לא פתחתם אותם להביט אל פועל ה’ ומעשהו.

מהי ‘מצוות אנשים מלומדה’?

הסיבה לשינה העמוקה היא, “כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה“.

כדי להבין מה היא ‘מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה’, נמשול משל:

בחור ישיבה אחד נכנס בברית האירוסין בשעה טובה עם בחורה טובה ויראת שמים. כיון שלא ידע הבחור איך וכיצד לנהוג עם אשתו לעתיד, פנה למדריך חתנים לקבל ממנו עצה והדרכה בענייני שלום בית וחיי אישות תקינים.

לימד מדריך החתנים את החתן הטרי, נתן לו עצות מעשיות ואף ירד איתו לפרטים הקטנים ביותר. והיה אומר לו: “כאשר אתה למשל חוזר מהתפילה בבוקר תחייך חיוך רחב ותאמר: בוקר טוב אשתי היקרה! אחר כך תמתין כמה דקות ותשאל אותה: איך ישנת הלילה… ישנת טוב? ואחרי שהיא תגיש לך ארוחת בוקר תודה לה ותאמר: איזה אוכל טעים… כמה אני מאושר שזכיתי לאישה נפלאה כמותך.”

כך הדריכו מדריך החתנים מה לומר, ואיך וכיצד להביע רגשותיו לאורך כל היום כולו.

החתן הרציני למד בשקידה אצל המדריך, ואף קנה פנקס קטן בו היה רושם לעצמו את המשפטים שעליו לומר לאשתו.

אחרי החתונה החל החתן ליישם את מה שלמד אצל המדריך, וכאשר נכנס הביתה שלף החתן הטרי את הפנקס מכיס החליפה והחל להקריא לאשתו מהפנקס: “בוקר טוב אשתי היקרה!” ואז המתין מספר דקות והמשיך להקריא מהפנקס: “איך ישנת הלילה… ישנת טוב?” וכו’, וכך נהג מידי יום.

חלפו שבועיים והאישה רצה בוכייה אל הוריה, נבהלו ההורים ושאלו: “מה קרה??” ענתה הבת, “עם מי חיתנתם אותי???… עם רובוט, שכול היום מקריא לי מהפנקס שלו משפטים שלימדו אותו לומר… מה אין לו לב… אין לו רגשות??!!”

פנו הורי הכלה למדריך החתנים וסיפרו לו על התנהגותו המוזרה של החתן, הזדעזע המדריך והזמין אליו את החתן בדחיפות לשיחה, ובשיחה ניסה להסביר לו שלא כך מתנהגים ולא לזאת התכוון כאשר הדריך אותו.

אך החתן היה מבולבל לגמרי ולא הבין מה רוצים ממנו, הרי הוא עשה בדיוק מה שלימדו המדריך.

ראה מדריך החתנים שהחתן לא מבין מה רוצים ממנו, התקשר לכלה ואמר לה: “שמעי בעצתי, חזרי הביתה, ובלילה כאשר בעלך יישן קחי את הפנקס מכיס החליפה שלו, ופשוט תשמידי אותו מבלי שהוא ידע מכך!”

עשתה האישה כמצוות מדריך החתנים.

למחרת קם החתן ורצה לדבר עם אשתו, חיפש את הפנקס בכיס חליפתו וכמובן שלא מצאו, פנה לחפש בכל פינות הבית וגם שם לא מצאו וכך במשך יממה שלמה נאלץ להיות ‘בתענית דיבור’.

משנואש החתן מהחיפושים אחר הפנקס האבוד, נאלץ בלית ברירה לדבר עם אשתו בלי הפנקס, וכך אט אט הפעיל הוא את רגשותיו, שם ליבו לאשתו ודיבר אליה מתוך הלב ולא מתוך הכתב.

משל זה מתאר בפנינו את קשר ‘ברית הנישואין’ בין עם ישראל לקב”ה.

‘מדריך החתנים’ הוא משה רבנו המלמדנו כיצד להתחבר לקב”ה ע”י התורה והמצוות שנתן לנו, שכידוע מצוה היא מלשון ‘צוותא’ – חיבור.

אך באם נשתמש בתורה ונקיים המצוות ולא נשים בעצמנו לב, הרי הקשר בינינו לבין הקב”ה יהיה קשר טכני בלבד, כאותו זוג שהחתן דיבר אל אשתו ונתן לה מחמאות כתובות מתוך פנקסו, ועל מצב זה התנבא הנביא ואמר: “כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי“.

שהקשר שלהם איתי והיראה שלהם ממני, לא נובעות באמת מתוכם, אלא כך לימדו אותם האנשים, ‘תאמרו כך’, ‘תעשו כך’… שזהו הפירוש של, “וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה“. והם עובדים אותי כמו רובוטים מתוכנתים לעשות פעולות הידועות מראש, והם חסרי לב, העובדים אותי כאנשים הישנים שינה עמוקה ועושים פעולות תוך כדי שינה, כאותו חולה ירח (סהרורי).