עיקר ההתבודדות הוא בלילה

עִקַּר הַהִתְבּוֹדְדוּת הוּא בַּלַּיְלָה, בְּעֵת שֶׁהָעוֹלָם פָּנוּי מִטִּרְדַּת הָעוֹלָם הַזֶּה. כִּי בַּיּוֹם, עַל יְדֵי שֶׁרוֹדְפִין הָעוֹלָם אַחַר הָעוֹלָם הַזֶּה, הוּא מְבַטֵּל וּמְבַלְבֵּל אֶת הָאָדָם מִלְּהִתְדַּבֵּק וּלְהִכָּלֵל בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ…

 וְגַם צְרִיכִין שֶׁיִּהְיֶה הַהִתְבּוֹדְדוּת בְּמָקוֹם מְיֻחָד, דְּהַיְנוּ חוּץ מֵהָעִיר בְּדֶרֶךְ יְחִידִי, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הוֹלְכִים שָׁם בְּנֵי אָדָם. כִּי בְּמָקוֹם שֶׁהוֹלְכִים שָׁם בְּנֵי אָדָם בַּיּוֹם, הָרוֹדְפִים אַחַר הָעוֹלָם הַזֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁכָּעֵת אֵינָם הוֹלְכִים שָׁם, הוּא מְבַלְבֵּל גַּם כֵּן הַהִתְבּוֹדְדוּת, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְבַּטֵּל וּלְהִכָּלֵל בּוֹ יִתְבָּרַךְ.

אחרי חטא העגל עקר משה רבנו אוהלו ונטה אותו מחוץ למחנה ישראל במקום מרוחק, וקרא שמו “אוהל מועד”, כמו שנאמר: “וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד”, ונאמר שם: “וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה’ יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה”, ובהמשך נאמר: “וְדִבֶּר ה’ אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ”.

(שמות ל”ג, ז’-י”א)

כאן רמזה לנו התורה רמז נפלא מאוד, שעיקר הדעת שאותה טורח משה רבנו להקנות לנו היא, שכל אחד ואחד יכול לדבר עם ה’ ‘פָּנִים אֶל פָּנִים’, על ידי שידבר עם ה’ יתברך ‘כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ’.

ולכן נטה משה רבנו אוהלו מחוץ למחנה דווקא, כדי להדגיש עד היכן מגיעים רחמי ה’ יתברך, שגם לאלו שהם בבחינת ה”מצורע” שנאמר עליו: “טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ”. (ויקרא י”ג, מ”ו), גם הם יכולים לחזור ולעורר את ‘הטוב’ שבהם ואת ‘נקודת הצדקות’ – ‘נקודת משה’ שלהם, ולזכות לצאת מגלות לגאולה ומאפילה לאורה, על ידי שישיחו את ליבם לפני ה’ יתברך ‘כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ’, שהרי אותו חלק שבתוכנו המדבר עם ה’ יתברך כמו עם חבר טוב באמת, הוא הוא ‘נקודת משה’ שבתוכנו, שהרי משה רבנו כאמור היה מדבר עם ה’ יתברך ‘פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ’, ואז מתחיל האדם לגלות הטוב שבו שהיה מוסתר עד עתה במידות ותאוות רעות, ומתחילה ‘גאולת נפשו’.

וישנה כוונה עמוקה בנטיית ‘אוהל מועד’ מחוץ למחנה ובמקום מרוחק דווקא.

בסיפור זה מורה לנו התורה הקדושה דרך להתקרב באמת אל ה’ יתברך, ולזכות לגלות ול”האיר” את “נקודת-משה” שבתוכנו, וזאת רמזה לנו באמרה: “וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה’ יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה”.

ולמה דווקא ‘מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה’ ולא בתוך המחנה, ומהי החשיבות והסגולה של מקום מרוחק דווקא?

באם יתבונן האדם על עצמו בעין אמת, יבחין שברוב שעות היום הוא מוקף באנשים הצריכים לו, או הוא צריך להם, או שניהם גם יחד, ובכדי למצוא חן בעיניהם ולהחניף להם משתמש הוא בכל מיני “תחפושות”, וכל היום הוא עסוק ב”ללבוש ולהחליף תחפושות”, למשל כאשר הוא עומד מול מנהל הבנק ומבקש ממנו הלוואה, “לובש” הוא ארשת של בטחון עצמי ומנסה לשכנע את מנהל הבנק ב”תחפושת” זו שהוא אכן בעל עסק מצליח שכדאי להלוות לו ולעשות עימו עסקים.

וכאשר הוא עומד לפני פקיד המס הכנסה “לובש” הוא ארשת של מסכנות, ומנסה לשכנע את הפקיד שאכן הוא מיסכן ולא יוצלח על מנת שיפחיתו לו את שיעור המס שנקבע לו. ובפני אשתו לובש הוא צורה אחרת ובפני חבריו צורה אחרת, בפני לקוחותיו צורה אחרת ובפני בעלי החובות שלו צורה אחרת וכו’ וכו’.

וכמעט שלא ניתנת לאדם ההזדמנות להכיר את עצמו ולהיוודע לזהותו האמתית, שהיא היא פנימיות נפשו המכוסה באינספור “תחפושות” ובשכבה עבה של “איפור”.

ובכן, כדי “לקלף” את מעטה השקר שמעליו, חייב הוא להשתחרר מידי פעם מכל הסובבים אותו הגורמים לו “להתעטף” במעטה זה, וכדי לזכות לשמוע ולהאזין ל”רחשי לבו” שהיא פנימיות נפשו האמיתית המכונה “נקודת משה”, לשם כך צריך שקט, וכמו שאי אפשר כמעט להאזין למנגינה חרישית או לכוון כלי נגינה ברחוב סואן והמולת רעש מכוניות ובני אדם, כך אי אפשר כמעט להאזין ל”רחשי הלב” בתוך כל ה”רעש” הסובב אותנו.

וזו היא בעצם פנימיות העצה שמייעץ לנו רבנו, שדווקא על ידי שיתרחק האדם מידי פעם מן הישוב יתחיל לגלות את ה”טוב” שבו ואז יזכה באמת ל”ישוב הדעת” שהיא “גאולת נפשו”.

ועל זאת גם רמזה לנו התורה, שמשה נטה את אוהלו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה דווקא, כדי שכל מבקש ה’ יוכל לדבר שם עם ה’, “כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ”.

נעשה ונשמע ה תנינא

ליקוטי מוהר”ן – מהדורא בתרא סימן ה’

וְהַתִּקּוּן לָזֶה הוּא שֶׁצְּרִיכִין לַחְתֹּר וְלִמְצֹא הַמַּיִם, שֶׁמִּשָּׁם גְּדֵלָה הָאֱמוּנָה. וְאֵלּוּ הַמַּיִם הֵם בְּחִינַת עֵצוֹת שֶׁמִּשָּׁם גְּדֵלָה הָאֱמוּנָה, בִּבְחִינַת: “אוֹדֶה שִׁמְךָ כִּי עָשִֹיתָ פֶּלֶא עֵצוֹת מֵרָחֹק אֱמוּנָה אֹמֶן”; שֶׁעַל יְדֵי הָעֵצוֹת גְּדֵלָה הָאֱמוּנָה: וְעֵצוֹת הֵם בְּחִינַת עֹמֶק הַלֵּב…

וְלִדְלוֹת וּלְגַלּוֹת הַמַּיִם הַנַּ”ל, דְּהַיְנוּ הָעֵצוֹת, לָזֶה צְרִיכִין אִישׁ תְּבוּנוֹת, בִּבְחִינַת: “מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְּלֵב אִישׁ, וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יִדְלֶנָּה”.

בסעיף א’ כתב רבנו: “יֵשׁ סוֹבְלֵי חֳלָאִים, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מַכּוֹת מֻפְלָאוֹת, וְהֵם סוֹבְלִים הֶחֳלָאִים רַק בִּשְׁבִיל נְפִילַת הָאֱמוּנָה”.

והתיקון לנפילת האמונה הוא ע”י מציאת ‘המים’ שמהם גדלה האמונה.

כדי להבין מעט מה הם אותם ‘מים’, נקדים הקדמה זו.                                              נאמר בפסוק: “וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה”. ותירגם רבי יונתן בן עוזיאל: ותקבלון אולפן חדת בחדוא מבחירי צדיקיא. {ותקבלו לימוד חדש בשמחה מנבחרי הצדיקים.}

וכתב רש”י בפירושו: כי ירחיב ליבם, על ידי ישועה הבאה להם, ויתגלו להם רזי התורה שנשתכחו בבבל על ידי הצרות.

ומתוך שנאמר “וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם”, משמע שמֵימֵי הדעת הללו הם ‘מים עמוקים’, שאותם לא ניתן להשיג בראיה שטחית ורדודה.

ולכן גם נאמר: “מַיִם עֲמֻקִּים דִּבְרֵי פִי אִישׁ נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה”. ונאמר: “מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה“. כלומר, מי שהוא ‘אִישׁ תְּבוּנָה’ – המתבונן ומעמיק ומכין ליבו, יוכל להבין את עומק דברי החכם הנמצאים ‘בְלֶב אִישׁ’, ויוכל גם להבין את אותו ‘לימוד חדש’.

האיש תבונה הוא היפך הכסיל, שעליו נאמר: “לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ”. הכסיל לא חפץ להתבונן ולשים לב לעומקם של דברים, אלא חפץ הוא רק “בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ”, בדברים הנגלים לליבו, ולכן רואה הוא אותם בלבד, וממילא אין לו את הכלים והיכולת לראות את עומקם של הדברים ולהבין את ‘הלימוד החדש’ של ‘נבחרי הצדיקים’.

מדברי רש”י ור’ יונתן בן עוזיאל משמע, שרזי התורה שנשתכחו מחמת הגלות, יתגלו לנו על ידי נבחרי הצדיקים, והם גם ילמדו אותנו לימוד חדש וצורת הבנה חדשה בתורה.

ואת אותו לימוד חדש נוכל להשיג ולקבל, באם נכין עבורו ‘כלים נכונים’, והכלים הנדרשים ללימוד זה הם ‘הששון’- “וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן“, שהיא התלהבות הלב בשמחה.                                                                                                                              כמו שנאמר: “שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב”… “וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ”… “ה’ אֱלֹהַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ גִּבּוֹר יוֹשִׁיעַ יָשִׂישׂ עָלַיִךְ בְּשִׂמְחָה”.

והם ‘הדליים’ שאיתם דולים אנו את ‘מֵימֵי הדעת’ החדשה, שהיא פנימיות התורה באמת, המנחמת, משמחת ומעודדת את לומדיה, שמלמדים אותנו נבחרי הצדיקים, איך ללמוד את התורה הקדושה באופן שתהפוך היא עבורנו לסם חיים.

ה”לימוד החדש” שנקבל מנבחרי הצדיקים, ילמדנו איך להסתכל נכון על עצמינו והסובב אותנו, על כל המקרים והמאורעות הקורים לנו בפרט ועל העולם בכלל. ובלימוד והבנה זו תלויה כל גאולתנו הפרטית והכללית.

וכן כתוב בפירוש בספר “עמק המלך” וזו לשונו:                                                              שאלתי מאת ה’ לשאוב לנו אולפין חדתין דאורייתא. מאותן רזין של עתיק יומיא, אשר יתגלו על ידי משיח הנמשח בשמן משחת קודש שיבוא במהרה בימינו אמן, ועל זה נאמר: “וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה”, ואין מים אלא תורתו של משיח, הם הרזין שכיסה אותם עתיק יומיא וגזר עליהם שלא יתגלו עד ביאת הגואל.

והוא יחזיר העטרה ליושנה, ואותן הרזין נקראים ‘מִַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה’, כי הוא יושיע אותנו ממכות חושך העיוורון, והמסכים המבדילים אשר עלינו, ברזין דאורייתא, ובאותן השמות יסייע ויושיע את ישראל.

וכן תירגם יונתן על פסוק: “וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה”, ‘אולפין חדתין דאורייתא‘, פירוש רזין וסודות חדשים של התורה שלא שמע אוזן אדם מעולם.                                                                               [עמק המלך – שער ט”ז – פרק ט’]

ו”מים” אלו הם אם כן הרפואה לכל חולי הנפשות שנפלו מהאמונה. ומצד אחד אדם בריא, או חולה שלא נודע לו שהוא חולה, כאשר יציעו להם תרופה הם הרי לא יתעניינו בה כלל כמובן, אך חולה מסוכן כאשר ישמע שישנה תרופה למחלתו יתלהב וירוץ להשיג את התרופה.

כך אותם ‘סוֹבְלֵי חֳלָאִים’ יחפשו נואשות תרופה למחלתם, וכאשר ימצאו אותה, מיד יקיימו “שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב”, וכך יכינו הם כלים ‘לשאוב’ את ‘המים’ הללו, את תורתו של משיח ויקויים בהם: “וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה”.

 

נעשה ונשמע

ליקוטי מוהר”ן – מהדורא קמא סימן י”ט

לְּשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהוּא בְּחִינַת תִּיקּוּן הַבְּרִית הַבָּא מִלְּמַעְלָה, הוּא עֲדַיִן חֲסַר תִּיקּוּן, וְעִקַּר תִּיקּוּנוֹ לְמַטָּה בְּזֶה הָעוֹלָם עַל יְדֵי שֶׁאָנוּ מַעֲלִין הַטּוֹב שֶׁבַּתַּרְגּוּם וּמַשְׁלִימִין אֶת הַלְּשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כִּי עִקַּר הַתִּקּוּן שֶׁל כָּל הַדְּבָרִים נִשְׁלָם לְמַטָּה בְּזֶה הָעוֹלָם דַּיְקָא, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת שְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ עַל יְדֵי תַּרְגּוּם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַלְּשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ בָּא מִלְּמַעְלָה, אַף עַל פִּי כֵן אֵין לוֹ שְׁלֵמוּת כִּי אִם עַל יְדֵי לְשׁוֹן תַּרְגּוּם.

לשון תרגום משלימה את לשון הקודש שהיא התורה. בפשטות, משום שהלשון הארמית היתה שפת העם המדוברת.  והעיקר הוא לתרגם את דברי התורה שהיא בחינת ‘לשון הקודש’ לשפה הארמית המדוברת-‘לשון תרגום’, שעל ידי זה נשלמת ‘לשון הקודש’-התורה.

ועומק הענין מדוע קורא רבנו ללשון הארמית לשון תרגום דוקא, משום שהעיקר הוא לתרגם את ‘לשון הקודש’ שהיא התורה הק’ ובפרט תורתו של רבנו לשפת המעשה בחיי היום יום. דהיינו, שידע האדם איך להתנהג בכל המצבים העוברים עליו, במצבי העליות והירידות, בגילויים ובהסתרות וכו’.

שזו גם גודל מעלת הלימוד בספרי ר’ נתן דוקא, כדברי ר’ אברהם ב”ר נחמן בשם אביו, שצריכים היום לעסוק יותר ב“ליקוטי הלכות” מספרי רבנו בעצמו. והטעם כאמור משום שספרי ר’ נתן משלימים את ספרי רבנו, ומלמדים אותנו מה היא כוונת רבנו לעובדא ולמעשה, ובפרט הספר “עלים לתרופה” בו לא רק שרואים מה היא כוונת רבנו בספריו, אלא אף איך ליישם ולחיות על פי דעת רבנו.

וזה גם גודל העניין ללכת עם תורה תקופה מסוימת כמובא בשיחות הר”ן (סימן רצ”ז) וזו לשונו: דיבר עימנו כמה פעמים, שרצונו חזק מאוד שנלך עם התורות שגילה. דהיינו, לילך תחילה איזה זמן עם תורה פלונית בערך ב’ או ג’ חדשים, דהיינו שיהיו כל עבודתו והילוכו ביראת ה’ על פי הנאמר באותה התורה, וכל תפילתו ושיחתו יהיה לזכות להגיע למה שנאמר באותה התורה, וכן יתנהג איזה זמן. ואחר כך ילך איזה זמן עם תורה אחרת, וכן אחר כך, עד שיגמור לילך עם כל התורות. ודיבר כמה פעמים מזה. אשרי מי שיאחז בזה.

רבנו סיים במילים “אשרי מי שיאחז בזה” שזהו גם פירוש הפסוק: “אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה'” (תהילים קי”ט, א’).

המילה ‘אַשְׁרֵי’ כוללת שלשה פירושים.

  • מלשון הסתכלות (כמובא בליקו”מ מאמר א’ – “אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ”. אַשְׁרֵי לְשׁוֹן הִסְתַּכְּלוּת.)
  • מלשון אושר. שהופך האדם להיות שמח ומאושר.
  • מלשון אישור. שהאדם בטוח בצדקת דרכו, היפך האדם המעורער המסופק בדרכו.

ואם כן, ללכת עם תורה הוא ‘לתת יד’ לתורה ולקחת אותה איתי לכל מקום שאני הולך, בבית ומחוצה לו, בעליות ובירידות וכו’, ולהסתכל מבעד ‘למשקפי’ אותה תורה על כל המאורעות הקורים לי בפרט ולעולם בכלל, ולתרגם אותם על פי אותה תורה.

ולכן קורא רבנו ללשון הארמית לשון תרגום דוקא, משום שהשלמת ‘לשון הקודש’ שהיא תורתו של רבנו נעשת על ידי שאנחנו מתרגמים אותה לשפת המעשה בחיי היום יום.

והעושה זאת ומסתכל ‘דרך משקפי’ התורה, הופך למאושר וגם בטוח הוא בצדקת דרכו.  וזהו: “אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה'”.

אשרי מי שיאחז בזה, במלוא מובן המילה – בשלוש פירושיה.

נעשה ונשמע תורה ח

וְזֶהוּ בְּחִינוֹת אַרְבַּע צִיצִית, כִּי אַרְבַּע צִיצִית הֵם בְּחִינַת הָרוּחַ חַיִּים… שֶׁעַל יְדֵי זֶה מַכְנִיעִין הָרוּחַ סְעָרָה, שֶׁהוּא הָרוּחַ שֶׁל הַמִּתְנַגְּדִים הַחוֹלְקִים עַל הַצַּדִּיקִים אֲמִתִּיִּים, שֶׁמַּמְשִׁיכִין אֲרִיכַת הָרוּחַ שֶׁלָּהֶם מֵהָרַב דִּקְלִפָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת עֵשָֹו אִישׁ שָֹעִיר…

וְזֶה בְּחִינַת טַלִּית לָבָן שֶׁנִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְסִדֵּר שְׁלשׁ עֶשְֹרֵה מִדּוֹת כִּי הַשְּׁלשׁ עֶשְֹרֵה מִדּוֹת הֵן בְּחִינוֹת הָרוּחַ חַיִּים דִּקְדֻשָּׁה וְזֶהוּ בְּחִינַת טַלִּית…

וְעַל יְדֵי טַלִּית דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת טַלִּית לָבָן, מַכְנִיעִין אוֹתוֹ, כִּי מִשָּׁם נִמְשָׁךְ הָרוּחַ חַיִּים דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁלשׁ עֶשְֹרֵה מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים.

דרשו חז”ל במדרש: “רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה.                        וְאַתָּה ה’ מָגֵן בַּעֲדִי כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי”.

רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי“… אלו דואג ואחיתופל שהיו ‘רַבִּים‘ בתורה, ‘אֹמְרִים לְנַפְשִׁי’ שהיו אומרים לדוד, אדם ששבה את הכבשה, והרג את הרועה, והפיל את ישראל בחרב, יש לו תשועה?! שנאמר, “אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה“. “וְאַתָּה ה’” אמר דוד, ואתה ריבון העולם הסכמת בתורתך עימהם ואמרת, “מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת“. “מָגֵן בַּעֲדִי” בזכות אבותי. “כְּבוֹדִי” שהחזרתני למלכותי. “וּמֵרִים רֹאשִׁי” שהייתי חייב הרמת ראש ונתת לי תלוי ראש ע”י נתן הנביא שאמר, “גַּם ה’ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת“. [מדרש תנחומא “כי תשא” פרק ד’]

דואג ואחיתופל שהיו גדולי התורה בדורו של דוד המלך, באים ואומרים לדוד שעל פי מסקנתם אין לו תקנה, ואף בהסתכלות והבטה שטחית ורדודה, נראה כאילו זו כוונת התורה שהרי נאמר בפירוש, “מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת”. ואם כן נראה לכאורה שגם הקב”ה מצטרף אליהם למסקנתם שהרי נאמר, “וְאַתָּה ה'” והאות ו’ של “וְאַתָּה ה'” מורה על ו’ החיבור כידוע.

ואמרו חז”ל: אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב, “וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי”? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדוֹאֵג הָרָשָׁע, מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי… “וַתִּשָּא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ” – אָמַר רַבִּי אַמִי, אֵין תּוֹרָתוֹ שֶׁל דּוֹאֵג, אֶלָּא מִשָּפָה וְלַחוּץ. [סנהדרין ק”ו:]

דואג הוא בחינת ‘הָרַב דִּקְלִפָּה‘, היות והוא היה עוסק בחלקה החיצוני של התורה, ‘בקליפת התורה’, ותורתו היתה ‘מִשָּפָה וְלַחוּץ’, ‘שָׂפָה’ מלשון קצה וגבול כגון, שְׂפַת הַיָּם, שְׂפַת הַיְאֹר, שְׂפַת הַיְרִיעָה, ודואג למד את התורה מחלקה החיצוני וכלפי חוץ.

ולעומתו דוד המלך עסק בחלקה הפנימי של התורה, שהן השלש עשרה מידות של רחמים-הרוח חיים, כלשון רבנו, ‘כִּי הַשְּׁלשׁ עֶשְֹרֵה מִדּוֹת הֵן בְּחִינוֹת הָרוּחַ חַיִּים דִּקְדֻשָּׁה‘. ולכן כתב רבנו בסעיף ב’: ‘רוּחַ צְפוֹנִית הַמְנַשֶּׁבֶת בַּכִּנּוֹר שֶׁל דָּוִד‘… כִּי רוּחַ צָפוֹן הוּא בְּחִינַת הָרוּחַ הַצָּפוּן בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁהוּא בְּחִינַת הָרוּחַ חַיִּים.

דוד המלך האמין בסתר ליבו שבודאי גם לו יש תיקון, למרות שגדולי התורה בדורו ניסו ליאשו, ואף התורה הראתה זאת בראיה שטחית, דוד המלך לא הסכים להאמין לזאת, שהרי נאמר: “חַסְדֵי ה’ כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו”. עד שזכה ונתן הנביא גילה לו בפירוש ואמר: “גַּם ה’ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת”.

ועיקר לימוד התורה בשלוש עשרה מידות שבהם נדרשת התורה הוא, להשיג את השלוש עשרה מידות של רחמים של ה’ ית’ יותר ויותר, כמו שנאמר: “דִּרְשׁוּ ה’ וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד”, ‘פָנָיו’ מלשון פנימיות, שהוא לימוד התורה ‘מהשפה ולפנים’ היפך תורתו של דואג שהיתה ‘מהשפה ולחוץ’.

פנינים מסיפורי מעשיות – מעשה מבערגיר ועני 2

 והקיסר הנ”ל, אחר שנעשה המשפט בבן הבערגיר הנ”ל ועתה נפטר ממנו,

{הקיסר סבר, שכבר נתקיים גזר הדין בבן הבערגיר והוציאו אותו להורג, ושוב איננו בעולם}  כעת יוכל להשתדך עם בתו הנ”ל, והתחילו לדבר לה שידוכים עם מלך פלוני ועם מלך פלוני וכיוצא.

 הקיסר המסמל את גסות הרוח והגאוה שבנו, והקיסר מתנגד לשידוך של בתו המסמלת את כלליות נשמות ישראל עם בן הבערגיר המסמל את צדיק האמת-מלך ישראל האמתי בחינת דוד המלך וזרעו.

וזו אם כן הסיבה הפנימית האמתית, שמחמתה התנגדנו לדוד, וסירבנו להמליכו עלינו. ועדיין אנו מתנגדים לו ולמלכותו כמו שנאמר: ”וַיִּפְשְׁעוּ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית דָּוִד עַד הַיּוֹם הַזֶּה“.

וביקשנו משמואל הנביא, “מלך ככל הגויים”. דהיינו מלך, שידאג לנו לכל צרכינו ולרווחתנו בדרך הטבע, שזוהי בעצם הבחינה של אותו מלך שבחרנו לנו, במקום מלך מזרע דוד, והוא ירבעם.

שהרי ירבעם בתחילה, הראה לעם שכל כוונתו לדאוג לרווחת העם, להקל מעליו את המסים וכו’, ואף עשה שני עגלים, שישמשו כתחליף לבית-המקדש, אחד בדן והשני בבית-אל, על מנת שלא יצטרכו העם ללכת רחוק, ושיהיה ‘בית-המקדש’ קרוב ונגיש לכולם.

וכאלו מלכים ומנהיגים, פחות או יותר מחפשים אנחנו עד היום, שיעשו לנו חיים קלים, וידאגו לנו לרווחה ויציבות כלכלית, מדינית, ביטחונית, חינוכית וכו’.

כך שלא נרגיש חסרי-אונים, ונצטרך ‘חלילה’ להתפלל אל ה’ בכל פעם.
ומובן אם-כן מדוע אמר הקב”ה לשמואל; “כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו“.

ומלך כזה הוא, בעצם מלך הגורם לנו חלילה-וחס להתנתק מה’ יתברך ומהתלות בו, שזה פירוש המושג ‘מלכות דסיטרא-אחרא’, לעומת ‘מלכות-דקדושה’, הגורמת לנו להתחבר לה’ ולהתפלל אליו תמיד בלי הפסק.

כמו דוד המלך, שעבר כל מיני רדיפות ונפילות, עד שמרוב נפילותיו נקרא בלשון חז”ל; “הנופל” ונקרא; “סוכת דוד הנופלת“. ומכל הירידות והנפילות והרדיפות, היה דוד עושה תפילה, עד שהפך בעצמו למהות ועצמות התפילה, ואמר על עצמו; “ואני תפילה”.

ומלך כגון דוד-המלך, ממילא גם מביא את העם שעליו הוא מולך, למצב והרגשה כזו, כלומר להרגשת עניות ודלות וחוסר אונים, ותלות גמורה בקב”ה. ולכן, אחרי שנדמה היה לקיסר הגאוותן שנפטר מ’בן הבערגיר’, ניסה לשדך את בתו עם מלכים אחרים.

כלומר, אחרי שהגאווה שלנו מנתקת אותנו מצדיק האמת, המראה לנו את שפלותנו האמיתית, ומצד שני גורם לנו להישען בתלות גמורה על אבינו שבשמים, ומוליך אותנו בדרך תפילה  ואמונה באופן תמידי, כמאמר דוד המלך: (תהילים קי”ט, ל’)     “דֶּרֶךְ אֱמוּנָה בָחָרְתִּי”. אזי במקביל, מנסה הגאווה שלנו לחבר אותנו למנהיגים של שקר, המציעים לנו פתרונות מהירים וזמינים של דרך הטבע, ובכך מונעים אותנו מהתפילה, וגורמים לנו להתנתק חלילה וחס מה’ יתברך.

והתחילו לדבר לה שידוכים עם מלך פלוני ועם מלך פלוני וכיוצא…
והיו באים מלכים להשתדך, ועלו על אותו המקום, והיו מדברים כל אחד ואחד שיר שלו.

 ולקצתם שלחה תשובה על ידי רעותיה גם כן בדרך שיר וחיבה, ולקצת, שנראו לה יותר, השיבה בעצמה והרימה קולה בשיר והשיבה לו גם כן דברי חיבה, ולקצת, שנראו לה עוד יותר, היתה מראה עצמה פנים אל פנים, והיתה מראה את פניה, והשיבה לו דברי שיר וחיבה, ולכולם סיימה בסוף.

 אבל לא עברו עליך הַמֵּימוֹת ולא היה מי שמבין כוונתה.

 המלכים הבאים להשתדך עם בת הקיסר, מסמלים את תלמידי-החכמים, כמאמר חז”ל (גיטין ס”ב.): “מאן מלכי רבנן“. ואותם תלמידי חכמים מנסים להציע פיתרון לעם ישראל, השרויים בגלות הנפש והגוף, ומבקשים לגאלם ולרפואתם מתחלואי נפשם.

שהרי, “בת הקיסר” היא גם “בת העני”, המסמלת את כלליות נשמות ישראל בתוקף הגלות- ”עניה סוערה”. וכל אחד מהמלכים, שר לה את שירו, ומציע לה שהוא זה שיגאלנה. ואמנם היו כאלו שמצאו חן בעיניה, אך בסופו של דבר, ענתה לכולם: ‘אבל לא עברו עליך הַמֵּימוֹת‘.

שבעת הַמֵּימוֹת‘ מסמלים מצד אחד את כל הנפילות, התגברות התאוות והבילבולים, בחינת: “שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק“. וכמו שנאמר: (יונה ב’, ד’) “כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ”,  (איכה ג’, נ”ד) “צָפוּ מַיִם עַל רֹאשִׁי”, ועוד רבות.

ובכן, באם לא עברו עליכם “שבעת המימות”,  איך אם-כן תוכלו לעזור לי, ולהושיע אותי?!

הרי מעולם לא הייתם ‘במקומי’, ואין אתם יכולים אפילו להבין אותי ואת  מצבי הקשה, ובאם אינכם מכירים אפילו את המחלה שלי, איך אם כן תוכלו לרפא אותי?!

ולכן נאמר בסיפור המעשה; “ולא היה מי שמבין כוונתה”.

כלומר, מבין כל אותם מלכים-תלמידי חכמים, אף אחד מהם באמת ‘לא הבין אותה’.

ונאמר ב“תיקוני הזוהר” (תיקון כ”ה דף ע:):”.ומפני זה בגלות, ‘אני ישנה’ והיא חולה בגלות, וכמה רופאים תלמידי חכמים מתעסקים אצלה, בכמה בשׂמים וריחות של שושנים, תפוחים, ואגוזים ורימונים, ולא חוזרת הרוח אצלה בהם בגלות בחולי שלה, ולא הדופק חוזר אצלה, עד שיבוא הרועה הנאמן אהוב שלה”.

וכן, “שבעת המימות” מסמלים את עניין התקוה כאמור. כמו שנאמר (בראשית א’, י’): “וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים”. ומקוה הוא מלשון תקוה ותוחלת, כמו שנאמר (ירמיה י”ד, ח’):”מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה”. ונאמר (ירמיה י”ז, י”ג): “מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'”. ופירש “המצודות דוד” : “מקוה ישראל ה’ – לכן מהראוי שתקוות ישראל יהיה אל ה'”.

ואתם ‘שבעת המימות’ מסמלים את הדיבורי נחמה והתחזקות בחינת; “שִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם(משלי כ”ו, ט”ז),  בחינת שבע הפטרות הנחמה הקוראים אחרי תשעה באב – ‘שבע דנחמתא’, הנותנים תקוה לכל הנופלים.

ובמילים פשוטות, אמרה בת הקיסר לכל אותם מלכים: אמנם השיר שלם יפה וטוב, אך אין אתם משדרים לי בו תקוה ונחמה למצבי העגום.