מאבידת בת מלך – חלק 2

מעשה א’ – מאבידת בת מלך

פעם אחת היה מתוועד עימה ביחד באיזה יום ונעשה ברוגז עליה, ונזרקה מפיו דיבור: שהלא טוב ייקח אותך  (דער ניט גוטער זאל דיך נעמען).

שהלא טוב ייקח אותך – הבת מלך הנלקחת ‘ללא טוב’, מסמלת את גלות השכינה, שהן כלליות נשמות ישראל הנמצאות ‘בגלות הדעת’ שהיא העצבות והמרה שחורה.

וכן כתב רבנו:”וְגָלוּת הַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת לֵב שֶׁהוּא שִׂמְחָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, עִיקַּר גָּלוּתָהּ כְּשֶׁעַצְבוּת שֶׁהֵם הַקְּלִפּוֹת גּוֹבְרִים עָלֶיהָ, בִּבְחִינַת: “וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ”. (ליקוטי מוהר”ן כ”ד)

‘הלא טוב’ הוא בעצם, צורת הסתכלות על כל מקרי ועניני האדם והעולם וכיצד מתפרשים הם אצלנו.

והכל תלוי כמובן בעיני המתבונן, יש מי שרואה את הטוב שבכל דבר והוא מלא שמחה וחדווה תמיד.

 ויש מי שרואה תמיד את ‘הלא טוב’ הנמצא כביכול בהנהגת הבריאה, ומשוכנע שזהו המצב האמתי, ולא יכול להיות שהמציאות מתפרשת אחרת.

וגם אם יבוא מישהו ויפרש לו את המציאות לטובה לא יאמין לדבריו, וייראה אותו אדם בעיניו כהזוי ‘שלא חי את המציאות’, או כאדם תמים ונאיבי, שלא מבין את מציאות העולם נכון.

ולכן נאמר:”וַיַּרְא ה’ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם” (בראשית ו’,ה’)

העיתונים וכל כלי התקשורת, מלאים מבשורות רעות אסונות ושחיתויות, ומראים כאילו זו המציאות בעולם, ואת הבשורות טובות והישועות הנעשים עימנו בכל יום ויום אפילו לא טורחים להזכיר וגם לא באותיות מיקרוסקופיות.

ואפילו לומדי התורה והמוכיחים, טורחים לדבר ולהזכיר דווקא את החסרונות והצד השלילי ומציירים את הקב”ה והנהגתו מלאה דינים קשים ואיומים.

וזהו אם כן, עיקר גלות השכינה שהן כלליות נשמות ישראל, כאשר הדעת שלהם נמצאת בגלות והם בעצבות .

ולעומת זאת עיקר הגאולה היא שמחה כמו שנאמר:”אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִינָּה” (תהילים, קכ”ו).

וזהו עיקר גלות השכינה שהן כלליות נשמות ישראל,  שנלקחים הם לאשליית ‘הלא טוב’.

אחר כך ראה מבצר (שקורין שלאס), וכמה חיילות היו עומדים שם סביבו. והמבצר היה נאה ומתוקן ומסודר מאוד עם החיילות, והיה מתיירא מפני החיילות, פן לא יניחוהו לכנוס.

…והיו מניחים אותו, ולא עכבוהו כלל. והיה הולך מחדר לחדר בלי עיכוב, ובא לפלטין אחד וראה, שישב שם המלך בעטרה, וכמה חיילות שם וכמה משוררים בכלים לפניו, והיה שם נאה ויפה מאוד, והמלך ושום אחד מהם לא שאלוהו כלל…

(ושאל השני למלכות את הבת מלך)…את היא הבת מלך שנאבדה… האיך באת לכאן?  והשיבה: באשר שאבי המלך נזרק מפיו דיבור הנ”ל, וכאן, המקום הזה, הוא לא טוב:

כאשר נתבונן בדברים המאפיינים את המבצר, נראה שהמבצר היה ‘נאה ומתוקן ומסודר מאוד’, וכן לא היו לו שם עיכובים כלל וכלל –‘ והיו מניחים אותו, ולא עכבוהו כלל. והיה הולך מחדר לחדר בלי עיכוב’ … ‘והיה שם נאה ויפה מאוד, והמלך ושום אחד מהם לא שאלוהו כלל‘.

ולכאורה נראה המבצר הזה המקום האופטימאלי ביותר, שאליו אנו ורוב בני העולם היינו שואפים להגיע, לאותה שלווה ומנוחה, ללא דאגות, יגיעות ועיכובים, ושהכול ‘יזרום’ לנו בקלי קלות, והיינו מדרגים את המבצר הזה כ’מלון חמשה כוכבים’.

ואז נגשה הבת מלך לשני למלכות וגילתה לו, ‘כאן, המקום הזה, הוא לא טוב’.

‘מבצר הלא טוב’ הוא אשליית הביטחון שמעניק העולם המערבי , כסף, בנקים, חברות ביטוח, ביטחון, חינוך, כלכלה, מכוניות, חנויות, קופות חולים, בתי חולים וכו’.

ומה באמת עומד מאחרי כל זה?

התשובה לכך היא – ה-ת-נ-ת-ק-ו-ת מבורא עולם ויצירת אלטרנטיבה שלא תצריך אותנו להתפלל אליו בכל פעם ולבקש עזרתו, ולכן יוצרים אנו מבצר דמיוני של כסף, חברות ביטוח, קופות חולים וכו’.

ולכן אמרו חז”ל:”וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם, אמר רב ברדלא בר טביומי אמר רב כל שאינו בהסתר פנים אינו מהם, כל שאינו בוהיה לאכול אינו מהם.” (חגיגה ה. )

ופירש רש”י:אינו מהן – מזרע ישראל, דכתיב והסתרתי פני מהם  שצועק מצרות הבאות עליו, ואינו נענה שלא יבואו:    כלומר, אותו אחד שאין לו צרות וקשיים אינו מזרע ישראל ומנותק הוא מהקב”ה והתלות בו.

מאבידת בת מלך – חלק 1

מעשה א’ – מאבידת בת מלך

ענה ואמר: בדרך סיפרתי מעשה, שכל מי שהיה שומעה, היה לו הרהור תשובה. וזו היא: מעשה במלך אחד, שהיו לו ששה בנים ובת אחת. ואותה הבת הייתה חשובה בעיניו מאוד, והיה מחבבה ביותר והיה משעשע עימה מאוד:

מעשה במלך אחד – “המלך אחד” מסמל את מלכו של עולם, כאשר היה הוא במצב אחיד כביכול והוא והנבראים היו באחדות גמורה.

שהיו לו ששה בנים – “הששה בנים”, מסמלים את “צינור השפע” המקשר ומחבר בין  “המלך” לבין “בת המלך”. וגם מסמלים הששה בנים את האות ו’ שהיא בגימטריא שש שהיא ו’ החיבור.

  והיות ותפקידה של האות ו’ הוא לחבר בין שניים ויותר, כגון, אם נאמר למשל, שולחן כיסא אזי לא יובן שהם משויכים, אך אם נוסיף את האות ו’ ביניהם, שולחן וכיסא, אזי יתחברו שניהם.

 הששה בנים הם זכרים, והבת מלך היא נקבה, וכידוע ההבדל המהותי בין זכר לנקבה הוא, שהזכר הוא משפיע והנקבה מושפעת.

ותפקידם של הששה בנים הוא, להשפיע את שפע “המלך האחד” ל”בת המלך” המושפעת, והם גם המחברים אותה אליו.

ובת אחת – אותה הבת שגם היא אחת כמו המלך האחד, הן כלליות נשמות ישראל שהן באמת חלק אלוקי ממעל, כמו שנאמר:” כִּי חֵלֶק ה’ עַמּוֹ” (דברים ל”ב,ט’).

ואותה הבת הייתה חשובה בעיניו מאוד, והיה מחבבה ביותר והיה משעשע עימה מאוד – אמרו חז”ל במדרש:”משל למלך שהייתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר מדאי והיה קורא אותה בתי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי ועד שקראה אמי.

כך הקב”ה, בתחילה קרא לישראל בת שנאמר, ‘שמעי בת וראי והטי אוזנך ושכחי עמך ובית אביך’.

 לא זז מחבבן עד שקראן אחותי, שנאמר, ‘פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קווצותיי רסיסי לילה’.” (מדרש רבה שמות נ”ב, ה’)

וכן דרשו חז”ל במדרש על הפסוק: “פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי“; “רבי ינאי אמר, תאומתי, כביכול לא אני גדולה ממנה ולא היא גדולה ממני“. (מדרש רבה שיר השירים ה’, ג’)

תמתי מלשון תאומתי, ובאמת  נשמות ישראל הן חלק מה’ יתברך ממש כמו שתי אחיות תאומות.

 

ואותה הבת הייתה חשובה בעיניו מאוד, והיה מחבבה ביותר והיה משעשע עימה מאוד: פעם אחת היה מתוועד עימה ביחד באיזה יום ונעשה ברוגז עליה.

ואותה הבת הייתה חשובה בעיניו מאוד, והיה מחבבה ביותר והיה משעשע עימה מאוד – אלפיים שנה קודם הבריאה, היה הקב”ה משתעשע עם בתו, כמו שנאמר : “וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת”. (משלי ח’,ל’)

ופירש רש”י : יום יום – אלפים שנה:

וה“מצודות דוד” פירש : “הייתי מגודלת אצלו והייתי לו לשעשוע בכל יום ובכל עת הייתי משחקת ומשמחת לפניו כבת האהובה לאביה“.

פעם אחת היה מתוועד עימה ביחד באיזה יום – “הזמן” שקודם הבריאה נקרא “יום אחד”, היות ועדיין לא נבראו הימים, ומימד הזמן לא היה קיים עדיין.

ואחר הבריאה, שנבראו שבעת ימי בראשית ונוצר מימד הזמן, נקראו הימים בלשון רבים. לכן המלך שהתוועד עם בתו “באיזה יום”, היינו באיזה יום מן הימים שאחר הבריאה.

ונעשה ברוגז עליה – “הברוגז” הינו שורש מידת הדין, מידת הצמצום, היוצרת אשליה של ריחוק והסתרה, היפך ממה שהיה קודם הבריאה.

ועל זאת כותב רבי נתן: “כִּי קֹדֶם הַבְּרִיאָה הָיָה הַכֹּל אֶחָד. וְאַחַר הַבְּרִיאָה הָיוּ שְׁנֵי דְּבָרִים הָאֶחָד וְהַבְּרִיאָה, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר כֹּחַ הַבְּחִירָה שֶׁמִּשָּׁם אֲחִיזַת הַשֶּׁקֶר שֶׁאֲחִיזָתוֹ מֵרִחוּק מֵאֶחָד, מִבְּחִינַת רַבִּים, בְּחִינַת בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים.

 וְעִקַּר עֲבוֹדָתֵנוּ לִכְלֹל אַחַר הַבְּרִיאָה בְּאֶחָד, הַיְנוּ לִכְלֹל בְּחִינַת הָרַבִּים בְּאֶחָד לֵידַע שֶׁגַּם בְּחִינַת הָרַבִּים נִמְשָׁכִין מֵהָאֶחָד שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִתְבַּטֵּל הַשֶּׁקֶר… הַיְנוּ כִּי עִיקַּר הִתְגַּלּוּת הַהַשְׁגָּחָה הוּא רַק בִּבְחִינַת אַחְדוּת, בְּחִינַת יוֹם אֶחָד, שֶׁהוּא מְרַמֵּז עַל עָלְמָא דְּאָתֵי שֶׁנִּקְרָא “יוֹם אֶחָד”, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב “וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה’ לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה “. כִּי אָז יֻכְלַל הַכֹּל בְּאֶחָד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, “בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד”, שֶׁאָז יִהְיֶה כֻּלּוֹ אֶחָד כֻּלּוֹ טוֹב.

 … כִּי זֶה עִקַּר בְּחִינַת הַנֵּס שֶׁהוּא הִתְגַּלּוּת הַהַשְׁגָּחָה, שֶׁהוּא שֶׁמְּגַלִּין שֶׁגַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת רַבִּים, בְּחִינַת אַחַר הַבְּרִיאָה שֶׁנִּבְרָא בְּשִׁבְעַת יְמֵי בְּרֵאשִׁית גַּם שָׁם מְאִירָה הַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ וְעַל יְדֵי זֶה נִכְלָל אַחַר הַבְּרִיאָה בְּקֹדֶם הַבְּרִיאָה.

וְזֶהוּ בְּחִינַת שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה, שֶׁהַיּוֹם אֶחָד (שהוא) בְּחִינַת עָלְמָא דְּאָתֵי, מֵאִיר בְּכָל שִׁבְעַת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, שֶׁהֵם כְּלָלִיּוּת הַבְּרִיאָה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִכְלָל אַחַר הַבְּרִיאָה בְּאֶחָד” (לקוטי הלכות הלכות שלוחין הלכה ג’)

פתיחה והקדמה אודות הספר “סיפורי מעשיות”

פתיחה והקדמה אודות הספר “סיפורי מעשיות”

בקיץ בשנת תקס”ו החל רבנו ז”ל לעסוק ולספר לתלמידיו סיפורי מעשיות. לפני שהחל רבנו לספר המעשיות הסביר רבנו את הסיבה שבגללה הוא נאלץ לספר מעשיות.

היות והתורות והשיחות שאמר לפניהם לא מועילות להם ‘להתעורר משנתם’, לכן יספר הוא להם מעשיות שודאי יעוררום משנתם.

וזו לשונו של רבי נתן בהקדמת הספר ‘סיפורי מעשיות’:

באותו הזמן שהתחיל רבנו ז”ל, לעסוק בסיפורי מעשיות אמר בפירוש בזה הלשון: ‘הנני אתחיל לספר מעשיות’, וכוונת דבריו היתה, כמו שאומר מאחר שאינו מועיל לכם לשוב אל ה’ יתברך על ידי התורות והשיחות הקדושות וכיוצא בזה. מה שעסק ביגיעות גדולות כל ימיו להשיבנו אל ה’ יתברך באמת לאמתו. ומאחר שאינו מועיל כל אלה על כן הוא מתחיל לעסוק בסיפורי מעשיות.

… שעל ידי סיפורי מעשיות של צדיק האמת מעוררין מהשינה את בני אדם שנפלו בשינה וישנים את ימיהם… ויש מעשיות שהם ‘בְּקֶרֶב שָׁנִים’, ויש ‘סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁל שָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת’ שהם בחינת ‘עַתִּיק‘.

ואז החל רבנו ז”ל לספר את המעשה הראשון מהשלוש עשרה סיפורי מעשיות, ‘המעשה מאבדת בת מלך’, שמלבד שהוא מעשה בפני עצמו, הוא גם הקדמה לספר ‘סיפורי מעשיות’.

ובראש השנה של שנת תקס”ז האריך רבנו להסביר את חשיבות הסיפורי מעשיות במאמר ס’ בספרו ליקוטי מוהר”ן, ואותו מאמר הוא גם פירוש על המעשה הראשון  ‘מאבדת בת מלך’.

מהי ‘שינה רוחנית’?

כתב רבנו וזו לשונו:                                                                                                          “יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּשֵׁנִים אֶת יְמֵיהֶם, וְאַף שֶׁנִּדְמֶה לְהָעוֹלָם שֶׁהֵם עוֹבְדִים אֶת הַשֵּׁם, וְעוֹסְקִים בְּתוֹרָה וּבִתְפִלָּה, אַף עַל פִּי כֵן כָּל עֲבוֹדָתָם אֵין לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נַחַת מֵהֶם. כִּי נִשְׁאָר כָּל עֲבוֹדָתָם לְמַטָּה, וְאֵין יָכוֹל לְהִתְרוֹמֵם וּלְהִתְעַלּוֹת לְמַעְלָה. כִּי עִקַּר הַחִיּוּת הוּא הַשֵֹּכֶל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קֹהֶלֶת ז’): “הַחָכְמָה תְּחַיֶּה אֶת בָּעָלֶיהָ”. וּכְשֶׁהָעֲבוֹדָה הִיא עִם שֵׂכֶל, מְשִׂימִין בָּהּ חִיּוּת שֶׁתּוּכַל לְהִתְעַלּוֹת. אֲבָל כְּשֶׁנּוֹפֵל לִבְחִינַת מֹחִין דְּקַטְנוּת, בְּחִינַת שֵׁנָה, אֵין יָכוֹל לְהִתְעַלּוֹת לְמַעְלָה.”                                                                                             [ליקוטי מוהר”ן מאמר ס’]

‘שינה’ הינו מצב בו נמצא האדם בחוסר מודעות, והוא עובד את ה’ יתברך כאשר המוחין שלו רדומים, כעין ‘חולה ירח’ (סהרורי) ההולך רדום, ועושה פעולות שונות, וכאשר מתעורר הוא משנתו אפילו לא זוכר הוא מה עשה.

אמנם במצב שינה  האדם הישן חי, נושם וליבו פועם, אך בזמן השינה אין לו רצונות, כיסופים וגעגועים. כך יכול האדם ללמוד תורה כל היום כולו ולהתפלל, ויהיה עסוק רק בצד הטכני של התורה והתפילה, ולא בחלק העיקרי שלה שהוא ההשתוקקות לה’ יתברך. על לימוד תורה כזה נאמר: “לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב אָיִן“. [משלי י”ז, ט”ז]

ועל המצב זה התנבא הנביא ישעיה: “כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם ה’ רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם… וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה…” [ישעיה כ”ט, י’-י”ד]

כלומר, לימוד תורה וקיום מצוות ותפילה בלא שימת לב. היא היא השינה הרוחנית, ה”רוּחַ תַּרְדֵּמָה” שעליה התנבא הנביא ישעיה.

ופירש המלבי”ם: הנה ה’ נסך, ויצק עליכם רוח תרדמה – כאילו נרדמתם בחיק הבלי עולם, ועל ידי כך עצם את עיניכם – אשר לא פתחתם אותם להביט אל פועל ה’ ומעשהו.

מהי ‘מצוות אנשים מלומדה’?

הסיבה לשינה העמוקה היא, “כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה“.

כדי להבין מה היא ‘מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה’, נמשול משל:

בחור ישיבה אחד נכנס בברית האירוסין בשעה טובה עם בחורה טובה ויראת שמים. כיון שלא ידע הבחור איך וכיצד לנהוג עם אשתו לעתיד, פנה למדריך חתנים לקבל ממנו עצה והדרכה בענייני שלום בית וחיי אישות תקינים.

לימד מדריך החתנים את החתן הטרי, נתן לו עצות מעשיות ואף ירד איתו לפרטים הקטנים ביותר. והיה אומר לו: “כאשר אתה למשל חוזר מהתפילה בבוקר תחייך חיוך רחב ותאמר: בוקר טוב אשתי היקרה! אחר כך תמתין כמה דקות ותשאל אותה: איך ישנת הלילה… ישנת טוב? ואחרי שהיא תגיש לך ארוחת בוקר תודה לה ותאמר: איזה אוכל טעים… כמה אני מאושר שזכיתי לאישה נפלאה כמותך.”

כך הדריכו מדריך החתנים מה לומר, ואיך וכיצד להביע רגשותיו לאורך כל היום כולו.

החתן הרציני למד בשקידה אצל המדריך, ואף קנה פנקס קטן בו היה רושם לעצמו את המשפטים שעליו לומר לאשתו.

אחרי החתונה החל החתן ליישם את מה שלמד אצל המדריך, וכאשר נכנס הביתה שלף החתן הטרי את הפנקס מכיס החליפה והחל להקריא לאשתו מהפנקס: “בוקר טוב אשתי היקרה!” ואז המתין מספר דקות והמשיך להקריא מהפנקס: “איך ישנת הלילה… ישנת טוב?” וכו’, וכך נהג מידי יום.

חלפו שבועיים והאישה רצה בוכייה אל הוריה, נבהלו ההורים ושאלו: “מה קרה??” ענתה הבת, “עם מי חיתנתם אותי???… עם רובוט, שכול היום מקריא לי מהפנקס שלו משפטים שלימדו אותו לומר… מה אין לו לב… אין לו רגשות??!!”

פנו הורי הכלה למדריך החתנים וסיפרו לו על התנהגותו המוזרה של החתן, הזדעזע המדריך והזמין אליו את החתן בדחיפות לשיחה, ובשיחה ניסה להסביר לו שלא כך מתנהגים ולא לזאת התכוון כאשר הדריך אותו.

אך החתן היה מבולבל לגמרי ולא הבין מה רוצים ממנו, הרי הוא עשה בדיוק מה שלימדו המדריך.

ראה מדריך החתנים שהחתן לא מבין מה רוצים ממנו, התקשר לכלה ואמר לה: “שמעי בעצתי, חזרי הביתה, ובלילה כאשר בעלך יישן קחי את הפנקס מכיס החליפה שלו, ופשוט תשמידי אותו מבלי שהוא ידע מכך!”

עשתה האישה כמצוות מדריך החתנים.

למחרת קם החתן ורצה לדבר עם אשתו, חיפש את הפנקס בכיס חליפתו וכמובן שלא מצאו, פנה לחפש בכל פינות הבית וגם שם לא מצאו וכך במשך יממה שלמה נאלץ להיות ‘בתענית דיבור’.

משנואש החתן מהחיפושים אחר הפנקס האבוד, נאלץ בלית ברירה לדבר עם אשתו בלי הפנקס, וכך אט אט הפעיל הוא את רגשותיו, שם ליבו לאשתו ודיבר אליה מתוך הלב ולא מתוך הכתב.

משל זה מתאר בפנינו את קשר ‘ברית הנישואין’ בין עם ישראל לקב”ה.

‘מדריך החתנים’ הוא משה רבנו המלמדנו כיצד להתחבר לקב”ה ע”י התורה והמצוות שנתן לנו, שכידוע מצוה היא מלשון ‘צוותא’ – חיבור.

אך באם נשתמש בתורה ונקיים המצוות ולא נשים בעצמנו לב, הרי הקשר בינינו לבין הקב”ה יהיה קשר טכני בלבד, כאותו זוג שהחתן דיבר אל אשתו ונתן לה מחמאות כתובות מתוך פנקסו, ועל מצב זה התנבא הנביא ואמר: “כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי“.

שהקשר שלהם איתי והיראה שלהם ממני, לא נובעות באמת מתוכם, אלא כך לימדו אותם האנשים, ‘תאמרו כך’, ‘תעשו כך’… שזהו הפירוש של, “וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה“. והם עובדים אותי כמו רובוטים מתוכנתים לעשות פעולות הידועות מראש, והם חסרי לב, העובדים אותי כאנשים הישנים שינה עמוקה ועושים פעולות תוך כדי שינה, כאותו חולה ירח (סהרורי).

 

 

 

למה דווקא צריכים את הצדיק ?

שאלה:

הבנתי בערך את העניין בזרם ברסלב.

ישנם אולי אנשים שלא היו מעיזים ושואלים שאלות כגון אלו, וכאן אעיז ואשאל:

למה בגלל שמשהו כתב על עצמו שהוא צדיק האמת וכו’, לכן “פתחו” חסידי ברסלב זרם חדש ביהדות העובדים את השם דרך צדיק האמת?!

ניחא, ללכת על-פיו,אבל למה הכל צריך להיות “מיוחד” על-פי הצדיק?!

ולמה ההתעמקות?
למה כל האינטנסיביות הזאת ב-ק-י-צ-ו-ר??!?!

וכי השם נגלה לרבנו?!

למה לא לנסוע לאברהם אבינו ע”ה-אחד משבעת-הרועים,מעמודי העולם!! הרי השם נגלה
אליו ועליו מבוססת התורה הקדושה-מקור חכמת עם ישראל? למה לא לנסוע בכל פעם למערת המכפלה וכו’? ולמה דווקא עשרות פעמים ויותר נוסעים לרבי נחמן לאומן?!
והאם לא היה ראוי יותר לעלות את עצמותיו של רבי נחמן מאומן לארץ הקודש?

תודה וסליחה על הנימה!

תשובה:

לשואל היקר הי”ו, אשתדל בס”ד להשיב לשאלותיך עד כמה שידי מגעת, אך לצערי לא אוכל להשיב “ב-ק-י-צ-ו-ר” כפי שביקשת היות ונושא זה של “הצדיק” או “ההתקשרות לצדיק” איננו המצאת פרי-דמיון של “חסידי ברסלב” והוא מבוסס על חכמינו הקדושים בגמרא, במדרשים, בזוהר, בכתבי האר”י ועוד כפי שאשתדל להביא לך המקורות ע”מ שתוכל בעצמך לעיין בהם ולהיווכח שאכן העניין דורש לימוד מעמיק (ואולי גם תקבל תשובה לשאלתך “למה – ההתעמקות”) וכך תהיה לך בחירה מושלמת ותוכל אולי להגיע למסקנה (אם תרצה כמובן) שיתכן וסילפו לנו את התורה – הקדושה, ואולי גם את היהדות המקורית ואת הציטוטים שאביא לך משום מה “טאטאו” אותם אל “מתחת לשטיח”.

אמונת חכמים

ראשית בל נשכח שכל היהדות בנויה על היסוד הגדול הנקרא אמונת-חכמים, וכמאמר המדרש: “חכם זה משה רבנו ע”ה שנקרא חכם שנאמר עיר גבורים עלה חכם…וכסיל אדם יבלענו זה יהושע בן נון שעשה עצמו ככסיל אצל משה רבו” (בתי מדרשות ח”ב – מדרש אותיות ר”ע השלם נוסח א – אות א).

ובכן האדם בכל מקרה צריך להיות “כסיל” או שהוא יהיה כסיל בפני חכמינו הקדושים ואז גם יזכה לקבל דעתם וממילא יהיה חכם או שהוא יהיה כסיל באמת כמו שכתוב “ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו”.

למה דרך הצדיק?

מנימת שאלתך נראה שאתה קצת מתרגז על הגישה שצריך לעבוד את ה’ דרך “צדיק האמת”. זה קצת מזכיר או מסביר את הכעס שכועסים השבטים על יוסף הצדיק  שמספר להם חלומותיו “השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי“…”והנה קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי” (בראשית ל”ז). והדבר כל כך מרגיז אותם עד שהם חושבים להרגו…(והמדובר בשבטים קדושים שבטי-יה שורש עם ישראל, ואגב מתוך “שבעת הרועים” הוא הנקרא “צדיק”).

וכן מוצאים אנו במשה רבנו ע”ה כאשר נגשו אליו קורח ועדתו וטענו “רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה’ ומדוע תתנשאו על קהל ה” (במדבר ט”ז, ג’) (ואגב עם קורח היו מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות).

וגם אותם מרגיזה הגישה הזו ששמה “צדיק” וכי אי אפשר לעבוד את ה’ מבלעדיו?! אף על פי שהם עצמם ראו במו עיניהם כיצד משה רבנו הוציאם ממצרים באותות ומופתים, קרע להם הים וגילה להם האמונה הקדושה כמו שפרשו חז”ל “ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים” (מובא ברש”י שמות ט”ו: ב’) (וכמובן בזכותו של משה רבנו זכו עם ישראל למדרגת נבואה כה גדולה), משה רבנו הוריד לנו תורה, מדבר עם ה’ פנים בפנים ועם כל זאת עדיין קשה להם למה צריך את הצדיק? (ועד היום נשרפים קורח ועדתו על העוון הנורא הזה).

ולאחר מכן רואים אנו בפרשת המרגלים כאשר חלקו כל עם ישראל על משה רבנו חוץ מיהושע וכלב נגזרה גזירה על דור המדבר שימותו במדבר ואמרו חז”ל: “דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא!” (סנהדרין ק”י ע”ב)

וכאן ישאל השואל קורח ועימו מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות, דור המדבר, דור-דעה, שקבלו תורה מפי הקב”ה בסיני וראו אותות ומופתים, נופלים לגהינום ומאבדים חלקם בעולם הבא, מה הם לא למדו תורה? הם לא קיימו מצוות? אנחנו לומדים ומקיימים טוב מהם?! ובכל זאת איבדו חלקם בעולם הבא, על מה ולמה?? על שחלקו על הצדיק!!!

ועוד, האם התורה היא ספר היסטוריה ח”ו?! האם לא נאמר מה שהיה הוא שיהיה ואותן סיטואציות ממש חוזרות על עצמם שוב ושוב, ואנו קוראים פרשות מפורשות בתורה וחוזרים עליהם בכל שנה ושנה, ומה אנו למדים מהם?!

ועל אנשים כגון אלו קורא הנביא ישעיה תגר ואומר “החרשים שמעו והעוורים הביטו לראות” (ישעיה מ”ב, י”ח).

ובכן האם לעבוד את ה’ דרך צדיק האמת הוא “זרם חדש” ביהדות?!

כולנו כצאן תעינו

או שמא איבדנו כבר את הדרך באלפיים שנות הגלות?! שהרי עוד בתחילת חורבן בית ראשון (שאגב הגר”א אמר שאינו יכול לתאר לעצמו כיצד היה נראה סנדלר באותה תקופה, לגודל מעלתם) נאמר “הכהנים לא אמרו איה ה’ ותופשי התורה לא ידעוני (ופירש רש”י תופשי התורה – סנהדרין) והרועים פשעו בי”…(ירמיה ב’: ח’)

ועוד נאמר שם (פרק ה) “שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו…אם תמצאו איש אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה…ה’ עיניך הלא לאמונה היכיתה אותם…

ואז אמר ירמיה “אלכה לי אל הגדולים (גדולי התורה) ואדברה אותם כי המה ידעו דרך ה’….אך המה יחדיו שברו עול ניתקו מוסרות” (ופי’ רש”י שברו עולו של הקב”ה מעליהם). כלומר ירמיהו הנביא הלך לדבר מאמונה עם גדולי התורה שבדורו ואף מהם נחל אכזבה קשה, ונוכח שגם הם פרקו עול הקב”ה מעליהם.

ובכן את הדרך איבדנו כבר לפני כאלפיים שנה ואם נאמר שמא ואולי מצאנו כבר הדרך? אך הנביא ישעיה שהתנבא על משיח צדקנו כבר הודיענו שנתכונן להפתעה גדולה שהרי אז כולם יגידו “כולנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו, וה’ הפגיע בו את עוון כולנו” (ישעיה נ”ג: ו).

ובכן, ההתקשרות לצדיק היא יהדות חדשה? או שמא היא-היא היהדות המקורית??!!

משל ונמשל – סיפורים עם מוסר השכל

משל

אברך ירושלמי תמים צעיר לימים קיבל רשיון נהיגה, שכר רכב וחשב לעצמו שנסיעת הבכורה מחוץ לעיר ראוי שתהיה למירון לרבי שמעון אך היות וכל נסיעותיו למירון היו באוטובוסים והדרך למירון לא היתה מוכרת לו היטב לכן שאל נהג מנוסה איך וכיצד לנסוע וההוא הדריכו בעל פה. וכך יצא מירושלים מצויד בהדרכה שאותה השתדל לשחזר במוחו שוב ושוב.

בטרמפיאדה ביציאה מירושלים עמד אברך נוכל שחפץ לצאת לבילוי באילת וחס על דמי הנסיעה היקרים.
עמד הנוכל וניסה לעצור טרמפ’. הבחין בו האברך התמים ועצר את רכבו שאלו הנוכל “לאן אתה מגיע”?
“למירון!, אך אני לא מכיר טוב את הדרך!” ענה האברך.
הבין הנוכל שנפל בידו אברך תמים וזו אם כן הזדמנות טובה להגיע איתו למחוז חפצו ואמר “איזו השגחה, גם אני רוצה ליסוע למירון ואני מכיר את הדרך מצוין!”
שמח האברך מאוד והעלהו לרכבו. ואז הורה הנוכל לאברך לפנות ימינה .

“אתה בטוח?” שאל האברך.

“כן, בטח. סע!” ענה הנוכל ושוב הורה לו לפנות ימינה.
“אבל יש כאן שלט “ים המלח?!” שאל האברך בתמיהה.
“אל תדאג יש לי דרך קיצור שאיתה אנחנו נעקוף את כל הפקקים, עוד תראה!”
ענה הנוכל וכך נסעו כמחצית השעה והגיעו לים המלח.
“איזה ים זה?” שאל האברך התמים.
“זו הכנרת כמובן!” הורה הנוכל בבטחה.

“איזה יופי, איך הגענו כל כך מהר.” התפלא האברך.

“אמרתי לך שיש לי קיצור, לא?!” ענה הנוכל והתמוגג מנחת.

ראה האברך שהנוף המדברי לא מזכיר כלל את הנוף שלצד הכנרת ושאל, “אני מכיר נוף שונה לחלוטין לצד הכנרת. אתה בטוח שאנחנו נוסעים טוב?!”

“הנוף שאתה מכיר הוא מצד טבריה אבל אנחנו נוסעים עכשיו מהצד השני של הכנרת ואותו אתה לא מכיר, אל תדאג ותן גז!” ענה הנוכל.

לפתע נראה שלט “סדום”.

“ומה זה?!” שאל האברך.

“הא…זה כנראה שהשלט התהפך מהרוח!” גמגם הנוכל

ולאחר כברת דרך נראה שלט “אילת עוד 200 ק”מ”.

“ומה זה?!” שאל שוב האברך.

“זה לא אֵילַת אלא “אַיֶלֶת”. זה ישוב בצפון. מה לא שמעת על הישוב הזה?!” שאל בתמיהה הנוכל.

“לא” ענה האברך והמשיך בנסיעה וכך הוליכו שולל עד שהגיעו שניהם למחוז חפצו של הנוכל לאילת.

 

נמשל

עם משל זה נוכל להיעזר ולזהות דרכנו בעולם הזה, עולם השקר המלא בשקרים ורמאויות מהם “עבים” יותר שקל לזהותם ומהם “דקים” מאוד שקשה מאוד לזהותם, אך בכל זאת השאיר לנו הקב”ה תורה מלשון הוראה שתוֹרֶה לנו הדרך בעולם השקר והתורה מלאה ב”תמרורים” ו”שלטי הזהרה” הנמצאים בדברי התורה הקדושה, בנביאים, בכתובים בדברי חז”ל הקדושים, בזוהר וכו’ ואת “שלטי ההכוונה וההזהרה” קל מאוד להבינם שהרי “קרוב אליך הדבר מאוד” ומה שנדרש מאתנו היא תמימות ופשיטות, ותמימות פירושה שלימות כגון “תְמִימוֹת תהיינה” – שלימות תהיינה, שכדי להבין את המסר צריכים אנו לקחת את מכלול דברי התורה בשלמותם ולא למיינם קודם לכן ו”לסנן” לעצמנו את מה שנראה לעיננו ומובן להבנת שכלנו. ופשיטות פירושה יָשְרוּת כגון “לא נבראו רעמים אלא להפשיט עקמימות שבלב”. אם כן, פשוט פירושו ישר, וכדי להבין את כוונת דברי התורה צריך גם להיזהר שלא “לעקמם” לשכלנו העקום שהרי אם נעקמם שוב לא יוכלו “שלטי ההכוונה וההזהרה” שבתורה לישר לנו הדרך שהרי בכל פעם שניתקל באחד מהם ניתן לו הסבר משלנו, ונאמר שכוונת הדברים אינה כפשוטם ונמשיך ללכת בדרכנו העקומה. אך כל דורש אמת כאשר יבחין “שהדרך” בה הוא “נוסע” מלאה בהסברים, “בחריקות” ובתירוצים יוכל להבין שכנראה שהוא תועה בדרך ושווה לעשות בדיקה מחודשת לאן פניו מועדות.

שהרי “ישרים דרכי ה’ צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם“, האמת היא ש”ישרים דרכי ה'” ואין כל צורך לעקמם ובכל זאת “צדיקים ילכו בם”, שעם “שלטי ההכוונה” יעזרו הצדיקים להגיע למחוז חפצם לעולם הבא “ופושעים יכשלו בם”, שמי שחפץ בתאוות העולם הזה ובתעתועיו ורודף אחר הממון, הכבוד המדומה, המעמד וכו’ לא רק שדברי התורה לא יישרו דרכו אלא אדרבה יקח מהם ראיה להמשיך בדרכו העקומה.

 

ועוד, מספרים על בחור אחד שהתקלקל שעונו המעורר, נטל מברג והחל לפרק השעון עד שפירקו לגורמים, ניסה לאתר התקלה וחזר והרכיבו מחדש וכאשר תמה מלאכת ההרכבה גילה שנותרו בידו מספר גלגלי שיניים מיותרים. עמד והשליכם לאשפה. וכמובן שטוּ­ת עשה אותו בחור והיה צריך להבין שבאם נותרו בידו גלגלי שיניים אם כן זהו סימן מובהק שלא הרכיב נכון את השעון.

כך צריכים אנו לדעת שבאם נלמד איזו סוגיא וישארו בידינו מספר מילים מיותרות וכל שכן משפטים מיותרים הרי זהו סימן שלא הבנו נכון. על אחת כמה וכמה אם נשארות לנו פרשות שלמות בתנ”ך, משפטים וקטעים שלמים בדברי חז”ל ועוד שנראים כמיותרים ואין לנו בהם צורך כנראה שלא הבנו נכון את דברי התורה הקדושה ולא הרכבנו נכון את “תמונת הפאזל” ולכן נשארו בידינו “חלקים מיותרים”.

 

וכידוע הקב”ה ברא עולם ונתן לנו אפשרות בחירה שנוכל לבחור בטוב או חלילה ברע ואף בהבנת התורה ישנה וחייבת להיות בחירה כאמור “צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם” וממילא בכל ראיה או הוכחה נוכל למצוא “סדקים” אם נרצה שנשתמש בהם ל”פתח מילוט” וזאת כמובן על מנת שתישאר בחירה מושלמת שאם לא כן הרי נשללה הבחירה והרוצה להכחיש לא יוכל להכחיש הראיות. והעיצה היעוצה לכל דורש אמת היא, להניח את כל נגיעות הכבוד המדומה, המעמד הממון, הנוחיות וכו’ ולהסתכל בציטוטים שאביא בקונטרס בעין אמת וכך יוכל בעזרת ה’ יתברך למצוא את דרכו וללכת לבטח ולהגיע למחוז חפצו.

דרך צלחה!

 

השאלות המובאות בתחילת הקונטרס נשלחו אלי על מנת שאענה עליהן תשובה לשואל האלמוני. התשובה שהשבתי נכתבה בס”ד בהמשכים ומצאתי את עצמי שולח לו מידי שבוע לערך מספר דפים עד שהתקבצו כל אותם דפים ונתבקשתי לחברם לקונטרס שיענה תשובה גם לאלו ששאלות אלו מציקות להם ואינם מעיזים לשאול. ועל כגון זה כתב רבי נחמן “כי מכל מחלוקת נעשה ספר, בחינת שאלות ותשובות. כי המחלוקת היא שאלה וקושיא, שמקשין ושואלין עליו, והוא שב בתשובה, ועל ידי זה הוא משיב ומתרץ השאלה, ונעשה מזה בחינת ספר שאלות ותשובות, כי על ידי התשובה, על ידי זה נתחדשים אצלו כמה ספרים. כי יש כמה ספרים עכשיו וגם עתידים להיות עוד כמה ספרים, וכולם צריכים להעולם…

ועל כן, על ידי המחלוקת נעשה ספר וזה בחינת ‘וספר כתב איש ריבי’ שעל ידי ריב ומחלוקת נעשה ספר” (ליקוטי מוהר”ן מאמר ס”א). וכאן ראינו ממש איך נתקימו הדברים כפשוטם שעל ידי השאלות ששאל השואל והתשובות שעליהן נעשה עוד ספר. וכאן אודה בראש ובראשונה לבורא עולם שריחם עלי כל כך וקיים בי הפסוק “מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו” שקרבני לצדיק האמת ולאנשיו. וכמובן תודה לשואל האלמוני שבזכותו יצא לאור הקונטרס. ותודה מיוחדת לאשתי נוות ביתי העוזרת ותומכת בי לאורך כל הדרך מרת יהודית תחי’ אשר שלי ושלכם שלה הוא. ותודה לכולל “כף החסד” –ברסלב בראש-העין בו אני חוסה ולמנהלו המסור והיקר ר’ חנוך מרום הי”ו וכמובן לכל תלמידי וידידי היקרים שעודדוני להוציא קונטרס זה לאור.

יהי רצון שזכות רבנו הקדוש תעמוד לכולם להתברך בכל מילי דמיטב ובכל הישועות ברוחניות ובגשמיות ויזכו לקבל פני משיח צדקנו מתוך בריות גופא ונהורא מעליא אמן ואמן.

בהערכה והוקרה רבה
אהרן ישכיל

קבלת התורה, מה היה לפני קבלת התורה – תנינא ע”ח

ליקוטי מוהר”ן – מהדורא בתרא סימן ע”ח

כך כתוב בליקוטי מוהרן מה מה שהיה קודם קבלת התורה “כִּי קֹדֶם קַבָּלַת הַתּוֹרָה הָיָה הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם רַק בְּחַסְדּוֹ, כִּי לֹא הָיָה עֲדַיִן תּוֹרָה וְשׁוּם עֲשִֹיָּה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁעַל יָדוֹ יִתְקַיֵּם הָעוֹלָם, וְהָיָה עִקָּר קִיּוּם הָעוֹלָם עַל יְדֵי חַסְדּוֹ לְבַד… וְזֶה בְּחִינַת ‘אוֹצַר מַתְּנַת חִנָּם’. כִּי יֵשׁ אוֹצָר שֶׁל מַתְּנַת חִנָּם, שֶׁמִּי שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם זְכוּת כְּלָל מְקַבֵּל מִשָּׁם…  כִּי אָז לֹא הָיָה שׁוּם תּוֹרָה, וְהָיוּ עוֹסְקִין רַק בְּיִשּׁוּב הָעוֹלָם וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּמִּדְרָשׁ: ‘גְּדוֹלָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁקָּדְמָה לַתּוֹרָה עֶשְֹרִים וְשִׁשָּׁה דּוֹרוֹת’, וְאָז הָיָה עִקָּר קִיּוּם הָעוֹלָם עַל יְדֵי חֶסֶד חִנָּם לְבַד…”                       

נִמְצָא שֶׁהָיְתָה כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה נֶעְלֶמֶת וְנִסְתֶּרֶת בְּתוֹךְ יִשּׁוּב הָעוֹלָם, שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָֹרָה מַאֲמָרוֹת. וּבְכָל הַדִּבּוּרִים שֶׁל הָעוֹלָם וּבְכָל הָעֻבְדּוֹת וְהָעֲשִֹיּוֹת, הֵן מִי שֶׁחוֹטֵב עֵצִים אוֹ אֵיזֶה עֻבְדָּא שֶׁיִּהְיֶה בְּכֻלָּם נֶעְלָם הַתּוֹרָה…

התורה בכלליותה מגלה את רצון ה’ יתברך, ורצונו יתברך הוא קודם כל בעצם קיום העולם, כמו שמצינו בגמרא (שבת לג:), כאשר יצאו רשב”י ור’ אלעזר בנו מהמערה ראו אנשים חורשים וזורעים מיד התרעמו עליהם ושאלו: “מַנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵי שָׁעָה?! כָּל מָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִין עֵינֵיהֶם – מִיָּד נִשְׂרָף. יָצְתָה בַת – קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם, לְהַחְרִיב עוֹלָמִי יְצָאתֶם? חִזְרוּ לִמְעָרַתְכֶם!”.

אם כן, רצונו יתברך באמת הוא בקיום העולם, שהרי הקב”ה ברא את העולם על מנת שדרכו תתגלה מידת רחמנותו האינסופית. וממילא העוסק בקיום העולם, בחרישה, זריעה ושאר מלאכות, מקיים את רצונו יתברך, שהיא התורה הנעלמת בתוך ענייני הדרך ארץ.

קודם הבריאה היתה התורה כתובה, אש שחורה על גבי אש לבנה.  האש השחורה שבתורה הן המילים והמצוות הקושרות אותנו לקב”ה בצוותא חדא, והאש הלבנה שבתורה הוא הקלף הלבן שעליו נכתבת התורה, שהוא עצם הקשר העליון בינינו ובין הקב”ה, שאת אותו קשר לא ניתן להגדיר כלל במילים, משום שהמילים לא יכולות להכיל ולתאר אותו, ולכן אות בספר התורה שאינה מוקפת גוויל פסולה, משום שחסר בה את חלק ‘הלבן’ שבתורה.

כך עשרים וששה דורות לפני מתן תורה התקיים העולם בחסד חינם, שהוא רצונו הפשוט יתברך להיטיב לנבראים, והוא החלק הלבן שבתורה, (וכידוע הצבע הלבן מורה על מידת החסד), ורק לאחר מכן קבלנו את התורה והמצוות, שהן החלק השחור שבתורה.

ומובן גם הקשר בין הדברים הנאמרים בהמשך המאמר: כִּי עִקָּר כֹּחַ קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל הוּא עַל יְדֵי בְּחִינַת: “כֹּחַ מַעֲשָֹיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גוֹיִם”. כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ”י … שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה פָּתַח בִּ”בְּרֵאשִׁית”, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ גַּזְלָנִים אַתֶּם וְכוּ’, עַל כֵּן פָּתַח בְּבְּרֵאשִׁית, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ בָּרָא הַכֹּל, וּבִרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם וּבִרְצוֹנוֹ וְכוּ’. נִמְצָא שֶׁעִקָּר כֹּחַ אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל הוּא מִבְּחִינַת עֲשָֹרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁהֵם בְּחִינַת ‘כֹּחַ מַעֲשָֹיו’, שֶׁעַל יְדֵי זֶה הָיוּ יִשְֹרָאֵל יְכוֹלִים לֵילֵךְ וְלִכְבּשׁ אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל.

וזו לשונו של רש”י: שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

וכתב המלבי”ם בפרושו על הפסוק: (תהילים פרק מ”ד, ד’) “כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם”. וזו לשונו: כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ – שלא כבשו ע”י חרבם וגבורתם, וגם זְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ – … ואמר פה שלא לבד שלא בחרבם ירשו ארץ, כי גם לא היו אז ראויים לזה על פי מעשיהם… רק יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ – שהיה ע”י ימין ה’ העושה נפלאות, וע”י זרועו שהוא החסד העליון הבלתי מביט על זכות כלל שלא היה בזכות הדור, ולא היו נסים נסתרים רק שהיה אוֹר פָּנֶיךָ – שנתגלה אורך אז בגלוי בנסים גלויים, כִּי רְצִיתָם- ע”י הרצון העליון שאין טעם לרצון.

אם כן, התשובה לטענת אומות העולם הטוענים שלא מגיע לנו לרשת את ארץ ישראל היא, שהקב”ה נתן לנו אותה ברצונו, ולרצון אין טעם והסבר כשם שאי אפשר להסביר למה ‘בא לי’ או למה לא ‘בא לי’. כמו כן, לקשר העליון בינינו לבין הקב”ה אין הסבר וסיבה, שהוא ה”אוצר מתנת חינם” החלק ה”לבן” של התורה.

כשמדברים על התורה שבעל פה

ליקוטי מוהר”ן – מהדורא קמא סימן ר”ז

כִּי כְּשֶׁמְּדַבְּרִים עַל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, אוֹ כְּשֶׁמְּדַבְּרִים עַל הַצַּדִּיק הַדּוֹר בְּעַצְמוֹ, הוּא דָּבָר אֶחָד מַמָּשׁ, כִּי עִקַּר תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה הוּא תָּלוּי בְּצַדִּיק הַדּוֹר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (זֹהַר וַיֵּצֵא קנג:): ‘שְׁכִינְתָּא בֵּין תְּרֵין צַדִּיקַיָּא יָתֵבָא’, שֶׁהוּא הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה.

מפני מה עיקר התורה שבעל פה תלויה בצדיק הדור?

מבאר זאת רבי נתן בליקוטי הלכות (הלכות סוכה הלכה ז’ סעיף ד’). שישנה תורה שבכתב ותורה שבעל פה, התורה שבכתב היא בחינת החלק הנגלה של התורה, שהרי דבר הניתן להיכתב הוא נגלה, וחלק הנגלה שבתורה הוא בחינת קיום ושמירת התורה והמצוות. והחלק השני של התורה היא התורה שבעל פה שהיא בחינת החלק הנסתר שבתורה, והוא בחינת סוד שמגלים מפה לאוזן  והוא בחינת התשובה.

ובאמת התשובה היא למעלה מהתורה, שהרי אם עבר ח”ו האדם על תורה, אזי התורה מחייבת את עונשו המגיע לו על פי דיני התורה, אך ע”י תשובה יכול הוא גם להינצל מהעונש וגם שיתהפכו עוונותיו לזכויות.

ואת חלק הנסתר שבתורה שהוא סוד התשובה כמובן שלא יכול האדם ללמוד בעצמו מהתורה ולכן צריך הוא ללמוד זאת מצדיק הדור, שרק לו גילה הקב”ה את סודו כמו שכתוב: “סוֹד ה’ לִירֵאָיו” ונאמר: “כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה’ דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים”.

ועיקר הסוד שמגלה הקב”ה לצדיקי הדור הוא, איך להדריך את עם ישראל אחרי שחטאו, שאז רואים הם בתורה שהקב”ה לכאורה רוצה לרחקם, וגם מסתיר פניו מהם, לכן באים ומגלים להם צדיקי הדור את חלק הנסתר שבתורה, שבאמת לאמיתה הקב”ה חפץ לקרבם אליו ולא לרחקם חלילה.

כלשון רבי נתן: אֲבָל בֶּאֱמֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ חָפֵץ חֶסֶד הוּא. וּבֶאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ הוּא צוֹפֶה לָרָשָׁע וְחָפֵץ לְהִצָּדְקוֹ, עַל כֵּן גִּלָּה לַצַּדִּיקִים בְּעַל פֶּה דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה לְהוֹרוֹת אֶת בְּנֵי יִשְרָאֵל אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בְּתֹקֶף הַהַסְתָּרָה בְּאֹפֶן שֶׁיַּחְזְרוּ וְיִתְקָרְבוּ לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

וְזֶה עִקַּר בְּחִינַת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁנִּמְסְרָה לְצַדִּיקֵי הַדּוֹר הָאֲמִתִּיִּים, כִּי זֶה הַדָּבָר מִשְׁתַּנֶּה בְּכָל דּוֹר בְּכָל אָדָם וּבְכָל זְמַן, כִּי לֹא כָּל אַפִּין שָׁוִין, כִּי כָּל אֶחָד כְּפִי נִשְׁמָתוֹ וּכְפִי קִלְקוּלוֹ וּכְפִי מַהוּתוֹ כֵּן צְרִיכִין לִנְהֹג אוֹתוֹ בִּדְרָכִים וְעֵצוֹת יְשָׁרוֹת בְּאֹפֶן שֶׁיָּשׁוּב אֶל ה’ וִירַחֲמֵהוּ.

ולכן את החלק הזה של התורה מסביר רבי נתן לא ניתן לכתוב אותו, ובהכרח שיהיה מועבר בעל פה, משום שתורה זו המורה דרך תשובה לחוטאים משתנת בכל דור ודור ובכל אדם ואדם, ולפעמים גם באדם אחד העובר שינוים ומצבים שונים, צריך להדריכו בצורה שונה בכל פעם לפי המקום הזמן והמצב.

וכן מספרים חז”ל בגמרא (ברכות דף י’.) שכאשר חזקיהו המלך חלה, נכנס ישעיהו הנביא לבקרו, ומסר לו את הנבואה שקיבל מהקב”ה עבורו ואמר: “כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת, צַו לְבֵיתֶךָ, כִּי מֵת אַתָּה, וְלֹא תִחְיֶה”. ופירשו בגמרא, “מֵת אַתָּה” – בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְ”לֹא תִחְיֶה” – לָעוֹלָם הַבָּא.

וזאת משום שלא רצה חזקיהו המלך לעסוק בפריה ורביה שראה ברוח קדשו שעתידים להיוולד לו בנים רשעים. כאשר שמע זאת חזקיהו המלך ביקש לעשות תשובה ולתקן את טעותו, אך ישעיהו הנביא מנע אותו מכך ואמר: “כְּבָר נִגְזְרָה עָלֶיךָ גְּזֵרָה”. ואם כן לא תועיל תשובתך. ענה חזקיהו המלך לישעיהו הנביא: “בֶּן אָמוֹץ, כַּלֵּה נְבוּאָתְךָ וְצֵא! כָּךְ מְקֻבְּלַנִי מִבֵּית אָבִי אַבָּא, אֲפִלּוּ חֶרֶב חַדָּה מֻנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם, אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים”.

כלומר, למרות שהנבואה שגילית לי היא אמתית, אך אצלנו במשפחת בית דוד מועברת אמת יותר מבוררת- שאין שום יאוש בעולם.

אם כן התורה שבעל פה באמת היא אותה תורה שלא ניתן כלל לכתוב אותה, משום שהמילים לא יכולות כלל להכיל אותה. לכן נקראת היא ‘תורה שבעל פה’ היות והיא באמת מעל הפה ורק הלב יכול להכיל אותה. והקב”ה מוסר אותה לצדיקי הדור על מנת שידריכו את ישראל ויצילו אותם מהייאוש ויורו להם דרכי התשובה.

וכל בניך למודי השם

וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה’

וּכְשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גּוֹזֵר גְּזַר דִּין בָּעוֹלָם, וְהַדִּין הוּא הַתּוֹרָה, כִּי צָרִיךְ לִהְיוֹת דִּין תּוֹרָה; וּמֵחֲמַת שֶׁהֵם לִמּוּדֵי ה’, הוּא מִתְיַעֵץ עִמָּהֶם וּמְגַלֶּה לָהֶם הַדִּין תּוֹרָה שֶׁנִּגְזַר עַל הַדּוֹר…

וְאֵלּוּ הַלִּמּוּדֵי ה’ מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה’ וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ”, כִּי הוֹלְכִים לְפַשֵּׁר וְלַעֲשֹוֹת שָׁלוֹם בֵּין יִשְֹרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

מדברי רבנו משמע שהצדיקים מלמדים את הקב”ה איך להתנהג עם בניו, וכן כתב בעל ה”ייטב לב” בשם בעל ה”נועם אלימלך” וזו לשונו: “על דרך שפירש בנועם אלימלך וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה’, ר”ל שהם לומדים אותו יתברך איך להתנהג, על דרך צדיק גוזר והקב”ה מקיים”.

ואילו מפשט הפסוק משמע שה’ יתברך הוא המלמד אותם, וכך פירש ה”מצודות ציון” לִמּוּדֵי ה’ – תלמידי ה’. וכן דרשו חז”ל במדרש וזו לשונם: “אמר לו הקב”ה {לאברהם אבינו}, אתה למדת בניך תורה בעולם הזה אבל בעולם הבא אני בכבודי מלמד לכם את התורה, שנאמר: “וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה'”.

כדי ליישב הסתירה וגם להבין את עומק הדברים, נקדים את דרשת חז”ל במדרש וזו לשונם: “מהו “וַיְחַל משֶׁה”? עָשָׂה את המר מתוק וַיְחַל לשון חלוי {המתקה, משום ש’חוליא’ בארמית הן מיני מתיקה} כיצד? אמר ר’ ברכיה בשם ר’ חייא בר אדא דיפו בשם ר’ שמואל בר נחמן, כיון שבאו ישראל למרה מה כתיב שם, “וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה”. התחיל משה מהרהר בלבו ואמר, המים הללו למה נבראו? מה הניה יש לעולם בהן? מוטב היה אילו לא נבראו! ידע הקב”ה מה היה מחשב בלבו אמר לו הקב”ה לא תאמר כן, ולא מעשי ידי הן?! יש דבר בעולם שלא נברא לצורך?! אלא אני מלמדך היאך תהא אומר, אמור כך: עֲשֵׂה את המר מתוק! ומנין שלמדו הקב”ה להיות אומר כך? ראה מה כתיב: “וַיִּצְעַק אֶל ה’ וַיּוֹרֵהוּ ה’ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם”. וַיַּרְאֵהוּ  אין כתיב כאן אלא וַיּוֹרֵהוּ אין ויורהו אלא לשון לימוד שנאמר: “וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי” וכתיב: “וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ”.

היה הדבר מסורת ביד משה ולא עשה, ולמה עשה? {ומתי השתמש משה בלימוד זה?} אלא כיון שבאו ישראל למדבר וביקש האלהים לכלותן, אמר לו משה רבש”ע ביקשת לאבד את ישראל? מכלה אתה אותם מן העולם? לא כך אמרת לי במרה, הוי מתפלל ואמור, עשה את המר מתוק?! ואף עכשיו חלי מרירתן של ישראל ורפא אותן. הוי “וַיְחַל משֶׁה”.

ועוד דרשו חז”ל שם: “בשעה שעשו ישראל העגל היה משה מפייס את האלהים ולא היה שומע לו, אמר לו, אפשר שלא נעשה בהם מידת הדין על שבטלו את הדיבור?! אמר משה, ריבון העולם כך אמרת בסיני  “אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ”, אֱלֹהֵיכֶם  לא נאמר! {ואם כן אותי השבעת ולא אותם} [מדרש רבה שמות פרשה מ”ג]

ההפך מתאוות אכילה – ואכלתם אכול ושבוע והללתם את השם

ליקוטי מוהר”ן – מהדורא קמא סימן מ”ז

ההפך מתאות אכילה הוא – וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָֹבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם וְכוּ’.

מִי שֶׁהוּא מְשֻׁקָּע בְּתַאֲוַת אֲכִילָה בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא רָחוֹק מֵאֱמֶת, וּבְיָדוּעַ שֶׁדִּינִים שׁוֹרִין עָלָיו, גַּם זֶה סִימָן עַל דַּלּוּת, גַּם יָבוֹא לִידֵי בִּזְיוֹנוֹת וּבוּשׁוֹת. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “כְּרֻם זֻלֻּת לִבְנֵי אָדָם”, ‘כֵּיוָן שֶׁנִּצְרָךְ אָדָם לַבְּרִיּוֹת נִשְׁתַּנֶּה פָּנָיו כִּכְרוּם’:

 … וְהֶאָרַת פָּנִים, הוּא תִּקּוּן וֶאֱמֶת, בְּחִינַת יַעֲקֹב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב”. וְהוּא בְּחִינַת תְּפִלִּין, כִּי יַעֲקֹב הוּא תִּפְאֶרֶת, כְּלָלִיּוּת הַגְּוָנִין, בְּחִינַת תְּפִלִּין הַנִּקְרָאִים פְּאֵר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ”.

תאוות אכילה היא, שאין האדם מסתפק באכילת לחם לבד ומתאווה לאכול עוד ועוד מאכלים וסוגי מאכלים שונים ואינו שבע. כמאמר רבנו בהמשך התורה, “כִּי לִפְעָמִים אָדָם אוֹכֵל לֶחֶם מֵחֲמַת עֲנִיּוּת, וְלֹא מֵחֲמַת חֶסְרוֹן תַּאֲוָה לְתַעֲנוּגִים אֲחֵרִים. אֲבָל אִם הָיָה לוֹ שְׁאָר מַאֲכָלִים, לֹא הָיָה אוֹכֵל לֶחֶם לְבַד. וְזֶה שֶׁבַח אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, שֶׁלֹּא מֵחֲמַת עֲנִיּוּת תֹּאכַל לֶחֶם, אֶלָּא מֵחֲמַת שִׁבּוּר וּבִטּוּל תַּאֲוַת אֲכִילָה. כִּי הִיא מְקַבֶּלֶת הֶאָרָה וְהַשְׁפָּעָה, מִבְּחִינַת תְּפִלִּין”.

ואפשר לומר שהקשר בין התאווה והרעבון לריבוי המאכלים והתענוגים, לבין התפילין הנקראים פאר הוא זה:

נאמר בגמרא (ברכות ו’ ע”א): אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַב חִיָּא בַּר אַבִּין, הַנֵי תְּפִילִּין דְּמָארֵי עָלְמָא, מַה כְּתִיב בְּהוּ? (מה כתוב בפרשיות התפילין של הקב”ה?) אָמַר לֵיהּ, “וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד”.

וכאשר ביקש משה רבנו מהקב”ה ואמר: “הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ”. ענה הקב”ה למשה:”לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי… וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ”. ופירש רש”י, וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי – הראהו קשר של תפילין.

ור’ צדוק בספרו ‘תקנת השבין’ ביאר מהו אותו קשר של תפילין שהראה הקב”ה למשה רבנו, וזו לשונו: וזהו הקשר של תפילין שהראה לו במראה אחוריים. דתפילין דמארי עלמא כתיב בהו, “מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד”, והקשר הוא ההתקשרות שיש להם עם אביהם שבשמים גם בהיותם בבחינת אחוריים שהוא בזמן שאין עושין רצונו של מקום כמו שאמרו בבבא בתרא (צ”ט.) שאינם אז פנים בפנים. והוא קשר של ד’ המורה על דלותם מהמצוות. [תקנת השבין – אות ט”ו]

כלומר, הקב”ה הראה למשה רבנו שלמרות שעם ישראל לא עושים רצונו של מקום והם בבחינת אחוריים, (כאשר ישראל לא עשו רצונו של מקום היו הכרובים שעל ארון הברית עומדים גב אל גב כדברי חז”ל), ולמרות שעם ישראל דלים מן המצוות, (הקשר של התפילין של ראש צורתו כצורת האות ד’ והאות ד’ מורה על דלות)  מורה הקשר של התפילין על הקשר הפנימי הקיים בין ישראל לאביהם שבשמים, ולא זו בלבד אלא שבאמת לאמיתה גם אז מתפאר הקב”ה בישראל, שהרי ‘התפילין’ של הקב”ה הם ההתפארות שמתפאר הקב”ה בכל אחד ואחד מישראל.

והרמח”ל בספרו ‘פינות המרכבה’ כתב וזו לשונו:לבוש הגאות של הקב”ה אינו נעשה אלא מחסידות של בני אדם… ואז יוודע החסידות בעולם, שיכירו בני אדם מעלתם, ולא ירצו יותר.

[פינות המרכבה – פינה שלישית]

כעת מובן מדוע בחינת ‘התפילין’ הם התיקון לתאוות האכילה שאין האדם מסתפק בלחם לבד והוא תאב ‘ורעב’ לעוד ועוד מאכלים. משום שהתפילין הם גילוי ההתפארות של ה’ יתברך בישראל, היפך הביזיונות והבושות, וכאשר זוכה האדם להאמין בלב שלם שה’ יתברך מתפאר בו כמות שהוא, ומכיר במעלתו ולא רוצה יותר, בזאת מתקן את תאוות האכילה ויכול להסתפק באמת בלחם לבד.

וממילא באם יאמין בזאת האדם בלב שלם אזי ישמח בחלקו שמחה מושלמת כמו התם במעש “מחכם ותם” שאכל רק לחם וטעם בו את כל הטעמים, ולמרות עניותו ודחקותו ברוחניות ובגשמיות היה מלא שמחה. ובמקביל גם יבער ליבו באהבה עצומה וישתדל לעשות עוד ועוד כמיטב יכולתו.

ונסיים בדברי  מוהרנ”ת שאמר: “גדולתנו ותפארתנו יגלה משיח צדקנו”. שהמשיח יגלה לעולם ולכל אחד ואחד מעם ישראל, את גדולתו האמיתית וההתפארות שמתפאר בו ה’ יתברך כמות שהוא בהווה.