ימות המשיח – על מה משיח ירכב ?

מאמר “בעיתה אחישנה” –  מאת הרב אהרן ישכיל הי”ו
מאמר על ימות המשיח , האם המשיח יבוא רכוב על עננים או על חמור?

בשביל להבין מה זה ימות המשיח אנא העזרו בסבלנות קטנה וקראו את המאמר החשוב שמסביר בייתר דיוק על ימות המשיח בזמן שלנו היום ואיך הם חיים וקיימים אצל כל אחד ואחת מאיתנו.

נאמר בגמרא סנהדרין דף צ”ח.
אמר רבי אלכסנדרי רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב בעיתה וכתיב אחישנה?!

(והרי בעיתה פירושו בזמנה, ואחישנה פירושו קודם הזמן, ואיך יתכן שתבוא הגאולה בזמנה וגם תבוא קודם זמנה ?!)
ותירצוזכו- אחישנה, לא זכו- בעיתה!

אמר רבי אלכסנדרי, רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב: “חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה” [דניאל ז’,י”ג]

ופירש בעל ה”מצודות דוד“: “רואה הייתי במראות שינת הלילה, והנה עם ענני השמים היה בא, כדמות בן אדם ועל מלך המשיח ירמז.” (כאן נאמר שהמשיח יבוא רכוב על ענני השמיים)

וכתיב: “הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר” [זכריה ט’,ט’]

ופירש בעל ה”מצודות דוד“:
“הנה מלכך – זה מלך המשיח… עני – יהיה מוכנע וירכב על חמור.” (ואילו כאן נאמר שיבוא המשיח רכוב על חמור?!)    ותירצו בגמרא: זכו- עם ענני שמיא, לא זכו- עני רוכב על חמור!

ופירש רש”י:
עם ענני שמיא כבר אינש אתי – במהירות.
וכתיב עני ורוכב על החמור – כעני הבא על חמורו בעצלות.

וכאן זועקות שתי שאלות, הרי המשיח יבוא לגאול ולתקן את עם ישראל, ובאם זכו הדור יבוא אליהם המשיח במהירות ובאם לא זכו יבוא בעצלות?!

משל למה הדבר דומה, לבן מלך שנפגע בתאונת דרכים, התקשרו משרתי המלך בבהילות להזעיק את מד”א, לפני שיצאו חובשי מד”א לדרך שאלו את המשרתים: “מה מצבו של בן המלך”? ענו המשרתים: “ברוך ה’ לא קרה לו כלום, הוא בהכרה מלאה ומרגיש מצוין, ואפילו לא נשרט.”שמעו זאת החובשים, ושלחו בבהילות צוות החייאה עם מסוק.

או שנתאר לעצמנו שקרתה מציאות הפוכה, בה התקשרו משרתי המלך למד”א וסיפרו להם כי בן המלך נפגע בתאונת דרכים.

שאלו חובשי מד”א: “ומה מצבו”?
ענו המשרתים: “הוא מפרפר בין החיים למוות”.

“אם כן, נשלח לכם פרמדיק רכוב על גבי אופניים, והוא עשוי להגיע אליכם בעוד מספר שעות” ענו במד”א, וביקשו מהם שיועילו לחכות לו בסבלנות.

ובכן, היעלה על הדעת שאם עם ישראל ימצאו במצב טוב, במצב “זכו” אז ישלח להם הקב”ה את הגואל במהירות על “ענני שמיא”, ובאם ימצאו עם ישראל במצב קשה חלילה במצב של “לא זכו”, ישלח להם הקב”ה את הגואל לאט לאט בעצלתיים, “רוכב על חמור”?! הרי איפכא מסתברא?!

ועוד שאלה נשאלת כאן, הרי המשיח יבוא לגאול את עם ישראל מגלותם, ובאם נמצאים עם ישראל במצב של “זכו”, לאיזה צורך צריכים הם את המשיח שיבוא ויגאל אותם, הרי נמצאים הם במצב האידיאלי,  ולאיזה צורך ישלחו צוות החייאה לבן המלך הבריא לחלוטין?!

דברי החכמים הם מופשטים לגמרי מהרובד הגשמי

ובכן, לפני שניגש לתירוץ הקושיות, נלמד כלל חשוב שאותו כתב המהר”ל מפראג וזו לשונו: “אין החכמים מדברים מעניין הגשמי כלל, רק מופשט מן הגשמי.”[“נצח ישראל” פרק כ”ו]

ועוד כתב המהר”ל: “אמנם הגיע לקצתם שהרחיקו דברי חכמים, מפני שלא נתנו לב על דברי חכמים, ותיכף שהביטו אל דברי חכמים ולא נכנס בלבם מפני שלא נראה להם טעמם מספיק, סרו מן הדרך, וזה בשביל העומק בדבריהם שהם העמיקו בדברי חכמה, אבל כאשר יתבונן בדבריהם לא יסופק בדבריהם…

רבותינו זכרונם לברכה העמיקו מאוד מאוד מה שאי אפשר לכתוב ולפרש… רק כדי שתדע דרך חכמים, והאיש החכם, יוסף חכמה לדעת, כי הם פתחו פתח חכמה ושערי תבונה לברי לבב, ברוך שבחר בהם ובחכמתם”.  [“גבורות השם” פרק ט’]

אם כן, דברי חכמים הן מטפורות, ואין הם מתעסקים כלל במונחים הגשמיים.   כגון באם אומרים:”כאן צריך להגדיל ראש”, אין כוונת הדברים להגדיל את הראש בגשמיות כמובן, או אם אומרים: “הוא חישמל את הקהל”, אין כוונת הדברים שהוא חישמל אותם בגשמיות, או: “יש לו לשון מאוד חדה”, כמובן שלא לשונו הגשמית חדה, ורק ילד קטן למשל יבין את משמעות הדברים כפשוטם.

וכאשר מספרים לנו חז”ל שהמשיח יבוא רכוב “על גבי חמור” או “על גבי עננים”, לא התכוונו הם לספר לנו עם איזה כלי תחבורה ישתמש המשיח.  (ובפרט שגם לא מובן לכאורה, מה פירוש הדברים שיבוא רכוב על גבי עננים?)

וכאשר סיפרו לנו חז”ל שיבוא המשיח “בעיתה” או יבוא ב”אחישנה”, לא התכוונו חז”ל לציין לנו תאריך ב”לוח הזמנים” שלו. ובקיצור, חז”ל לא באו לספר לנו מתי ואיך יבוא המשיח במונחים הגשמיים.

זכו אחישנה לא זכו בעיתה – לכל אחד ואחד

ומה שאמרו חז”ל “זכו” או “לא זכו”, אין כוונתם על המציאות של כלל עם ישראל, שאם ימצאו כולם במצב של “זכו”, או ימצאו כולם במצב של “לא זכו”, אלא הכוונה לכל אחד ואחד, שהמשיח יבוא ויתקן את אלו הנמצאים במצב של “לא זכו”, ואפילו את אלו הנמצאים במצב של “זכו” יתקן המשיח, ויראה להם שגם הם צריכים תיקון למרות מצבם הטוב לכאורה.

המשיח יתקן וילמד את אלו הנמצאים במצב של “זכו”

חז”ל הק’ באים ללמדנו איך וכיצד יגאלנו המשיח, ואיזו דעת יעניק הוא לנו, שאיתה יתקן את אלו הנמצאים במצב של “זכו”, וגם את אלו הנמצאים במצב של “לא זכו”.

ובכן, בני האדם הנמצאים במצב של “זכו” הם אלו המכונים “דרי מעלה” או “בני עליה”, שלהם מראה הצדיק שעדיין לא סיימו את עבודתם והשגתם, ומעורר הוא אותם תמיד להמשיך לחתור ולחפש עוד ועוד את גדולת ה’ יתברך, ולהכירו יותר ויותר.

שהרי תכלית הבריאה היא שנזכה להכיר ולדעת אותו יתברך כמובא בספרים הק’, “בְּגִין דְּיִשְׁתְּמוֹדְעִין לֵיה”, ולגדולים מראה הצדיק “השמים הם הגבול”, כלומר אל לכם לחשוב שכבר השגתם אותו יתברך, שהרי גדולת ה’ יתברך היא אינסופית, וההשגה שהשגתם היא אמנם נכונה, אך אל לכם להיעצר בה והמשיכו לחתור ולחפש עוד ועוד.

וזהו פירוש המשל שלאלו ש“זכו” יבוא המשיח רכוב על “ענני שמיא”, שהרי העננים מסמלים את גבול השמיים כביכול, והמשיח יראה להם שיש גם מעל העננים, וגבול השמיים לא מסתיים בעננים שאליהם הגעתם, ו’גבול’ זה אינו אלא אשליה.                                                                                                                          ולכן יבוא הוא אליהם רכוב על גבי העננים, כלומר ילמד הוא אותם את ההשגה הנקראת: “אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה”.

כדברי רבנו וזו לשונו:                                                                                              וְהַפֵּרוּשׁ הַפָּשׁוּט הוּא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, צָרִיךְ לַחֲגֹר מָתְנָיו, שֶׁיִּתְחַזֵּק עַצְמוֹ בְּדַרְכֵי ה’ תָּמִיד, בֵּין בַּעֲלִיָּה בֵּין בִּירִידָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת: “אִם אֶסַּק שָׁמַיִם וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל” וְכוּ’, הַיְנוּ בֵּין שֶׁיִּזְכֶּה לְאֵיזוֹ עֲלִיָּה, לְאֵיזוֹ מַדְרֵגָה גְּדוֹלָה, אַף – עַל – פִּי – כֵן אַל יַעֲמֹד שָׁם, וְלֹא יִסְתַּפֵּק עַצְמוֹ בָּזֶה, רַק צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בָּקִי בָּזֶה מְאֹד, לֵידַע וּלְהַאֲמִין שֶׁהוּא צָרִיךְ לָלֶכֶת יוֹתֵר וְיוֹתֵר וְכוּ’, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת בָּקִי בְּרָצוֹא, בִּבְחִינַת עַיִל, שֶׁהוּא בְּחִינַת: “אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה”. [ליקוטי מוהר”ן – סימן ו’]

 

ענני שמיא – במהירות – אחישנה

ופירש רש”י : “עם ענני שמיא – במהירות“. כלומר את אלו ש”זכו” יעורר המשיח לעבוד את ה’ יתברך יותר ויותר, שזהו פירוש “במהירות”, ואין כוונת הדברים שהמשיח עצמו יבוא אלינו במהירות, אלא יעורר ויזרז הוא אותם ו’יכניס’ בהם את עניין המהירות, שזה גם פירוש “זכו אחישנה”, שאת אלו שזכו, יעורר המשיח להזדרז יותר ויגרום להם ל”אחישנה“.

וזו לשונו של ר’ נתן: וְכָל זֶה מְקַבְּלִים כֹּחַ מִבְּחִינַת הזקן דִּקְדֻשָּׁה… שֶׁמִּמֶּנּוּ מְקַבְּלִים כָּל הַצַּדִּיקִים כֹּחַ לְהִתְחַזֵּק בַּעֲבוֹדָתָם לְחַדֵּשׁ כֹּחָם וַעֲבוֹדָתָם בְּכָל פַּעַם. וְעַל – יְדֵי אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים שֶׁמַּתְחִילִין בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ וַאֲפִילּוּ כְּשֶׁמַּגִּיעִים לַמַּדְרֵגָה הַגָּבֹהַּ שֶׁבַּמַּדְרֵגוֹת, אֲפִילּוּ לְמַדְרֵגַת בְּנֵי עֲלִיָּה הַגְּדוֹלִים, אַף – עַל – פִּי – כֵן אֵינָם מִסְתַּפְּקִין עַצְמָם בָּזֶה, רַק הֵם אוֹמְרִים, מִי יוֹדֵעַ מַה שֶּׁיֵּשׁ עוֹד לְהַשִֹּיג? וּמַתְחִילִין בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ…

כִּי בְּכֹחַ אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁהִתְחִילוּ בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ שֶׁאֲפִילּוּ כְּשֶׁהִגִּיעוּ לַמַּדְרֵגָה הַגָּבֹהַּ שֶׁבַּמַּדְרֵגוֹת, שֶׁנִּדְמֶה שֶׁאֵין מַעֲלָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ וַאֲשֶׁר בֶּאֱמֶת הוּא מַעֲלָה וּמַדְרֵגָה נִפְלָאָה וְנוֹרָאָה מְאֹד שֶׁכַּמָּה צַדִּיקִים גְּדוֹלִים וְנִפְלָאִים לֹא זָכוּ לָזֶה וְהֵם אַף – עַל – פִּי שֶׁהִגִּיעוּ לָזֶה וְיוֹתֵר וְיוֹתֵר וְכוּ’ וְכוּ’, אַף – עַל – פִּי – כֵן לְעוֹלָם לֹא הָיוּ מִסְתַּפְּקִים בָּזֶה וְחָשְׁבוּ מַחֲשָׁבוֹת בְּכָל פַּעַם לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ, אַף – עַל – פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִים עוֹד שׁוּם שָׁם שֶׁל מַדְרֵגָה הַגָּבֹהַּ יוֹתֵר, אַף – עַל – פִּי – כֵן הָיוּ אוֹמְרִים מִי יוֹדֵעַ מַה שֶּׁיֵּשׁ עוֹד וְכוּ’.

וּכְמוֹ שֶּׁשָּׁמַעְתִּי מֵרַבֵּנוּ ז”ל, שֶׁפַּעַם אַחַת הָיָה מִצְטַעֵר מְאֹד לְפָנַי וְאָמַר, אֵיךְ זוֹכִין לִהְיוֹת יְהוּדִי וְכוּ’? וְהָיָה בְּעֵינַי לְפֶלֶא גָּדוֹל, מֵחֲמַת שֶׁזֶּה סָמוּךְ גִּילָה נִפְלָאוֹת וְנוֹרָאוֹת וְכוּ’.

עָנָה וְאָמַר, מִי יוֹדֵעַ מַה שֶּׁיֵּשׁ עוֹד לְהַשִֹּיג וְכוּ’? כִּי הֲלֹא מֵעוֹלָם לֹא עָלָה עַל דַּעְתִּי לְבַקֵּשׁ וְלִכְסֹף לְהַגִּיעַ לְהַשָֹּגָה כָּזֹאת וּלְמַדְרֵגָה כָּזוֹ, עַל – כֵּן מִי יוֹדֵעַ גַּם עַתָּה מַה שֶּׁיֵּשׁ עוֹד וְכוּ’? וְכֵן הָיָה דַּרְכּוֹ לְעוֹלָם כָּל יְמֵי חַיָּיו וְכוּ’.

[ליקוטי הלכות – הלכות תפילין הלכה ה’]

המשיח יתקן וילמד את אלו הנמצאים במצב של “לא זכו”

ולעומת זאת, לאלו הנמצאים במצב של “לא זכו” אותם ילמד המשיח את ההיפך הגמור, את ה“בעיתה”, דהיינו להם יגלה המשיח שהגאולה השלמה שלהם תגיע בעיתה, ואל להם לדחוק את השעה, וצריכים הם להמתין בסבלנות עד שייצאו מהרע שלהם בשלמות, ולעת עתה צריכים הם לעשות את אשר ביכולתם לעשות, ואפילו אם רק ינתקו עצמם מן החול אל הקודש ‘כחוט השערה’, זוהי עבודת ה’ שלהם ורק את זה דורש מאיתם הקב”ה, שהרי “אין הקב”ה בה בטרוניא עם בריותיו”, ואין הוא דורש מהם את אשר אינם יכולים לעשות.

וזו לשון רבנו: “וְאִם אַתָּה רָחוֹק מְאֹד מְאֹד מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְנִדְמֶה לְךָ, שֶׁאַתָּה פּוֹגֵם בְּכָל שָׁעָה מַמָּשׁ נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ, עִם כָּל זֶה כְּנֶגֶד זֶה תֵּדַע, שֶׁאִישׁ כָּזֶה שֶׁהוּא מְגֻשָּׁם כָּל – כָּךְ כָּל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שֶׁהוּא מְנַתֵּק עַצְמוֹ מְעַט מְעַט מִן גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּפוֹנֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִיא גְּדוֹלָה וִיקָרָה מְאֹד מְאֹד, וַאֲפִלּוּ נְקֻדָּה קְטַנָּה מְאֹד, שֶׁהוּא נֶעְתָּק מִגַּשְׁמִיּוּתוֹ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, הוּא רָץ בָּזֶה כַּמָּה וְכַמָּה אֲלָפִים פַּרְסָאוֹת בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים.”[ליקוטי מוהר”ן – מהדורא בתרא סימן מ”ח]

וזו לשונו של ר’ נתן:”כִּי אִיתָא בְּדִבְרֵי אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁאָדָם מוֹשֵׁךְ אֶת עַצְמוֹ מֵהָרַע אֶל הַטּוֹב רַק כְּחוּט הַשַּעֲרָה הוּא יָקָר מְאֹד מְאֹד בְּעֵינֵי ה’ יִתְבָּרַךְ, כִּי מֵחֲמַת שֶׁהָאָדָם בְּגוּף מְגֻשָּׁם כָּל כָּךְ בְּזֶה הָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי כָּל כָּךְ אֲשֶׁר רַבּוּ כְּמוֹ רַבּוּ הַמּוֹנְעִים וְהַמְעַכְּבִים וְהַמְסִיתִים וְהַבִּלְבּוּלִים וְכוּ’.

עַל – כֵּן כָּל הַעְתָּקָה וְהַעְתָּקָה שֶׁהָאָדָם מַמְשִׁיךְ עַצְמוֹ מִגַּשְׁמִיּוּתוֹ לַה’ יִתְבָּרַךְ וּלְתוֹרָתוֹ אֲפִלּוּ הוּא רַק כְּחוּט הַשַּעֲרָה הוּא יָקָר מְאֹד מְאֹד בְּעֵינֵי ה’ יִתְבָּרַךְ. וּבָזֶה רָאוּי לְהָאָדָם לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ וּלְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ אֲפִלּוּ אִם הוּא כְּמוֹ שֶׁהוּא.” [ליקוטי הלכות יו”ד – הלכות ראשית הגז הלכה ג’]

כי לא בחיפזון תצאו – מעט מעט אגרשנו

ואליהם יתגלה המשיח בצורה של “עני רוכב על חמור” כלומר, תתעלו מעט מעל “החמור” שלכם – תתעלו מעט מעל התאוות החומריות שלכם. ופירש רש”י- כעני הבא על חמורו בעצלות, ואותם ילמד המשיח לימוד שונה לחלוטין ו’יכניס’ בהם את עניין האיטיות, שעליהם ללכת במתינות לאט לאט כדי לזכות לצאת מהרע שלהם. כמו שנאמר בפרשת המשיח בנביא ישעיה: “כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה’ וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.”  [ישעיה נ”ב,י”ב]   והקב”ה יגרש את הרע שלהם לאט לאט, כדי שה”אור” הגדול לא יזיק להם כאשר יקבלו אותו בבת אחת, וכך יוכלו להסתגל לאור במידה ובהדרגה.     כמו שנאמר: “מְעַט מְעַט אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ.” [שמות כ”ג,ל’]

וזו לשון רבנו: “וְכֵן לְהֵפֶךְ, שֶׁאֲפִילּוּ אִם יִפֹּל, חַס וְשָׁלוֹם, לְמָקוֹם שֶׁיִּפֹּל אֲפִלּוּ בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת, גַּם כֵּן אַל יִתְיָאֵשׁ עַצְמוֹ לְעוֹלָם, וְתָמִיד יְחַפֵּשׂ וִיבַקֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וִיחַזֵּק עַצְמוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא, בְּכָל מַה שֶׁיּוּכַל, כִּי גַּם בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיוֹת נִמְצָא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְגַם שָׁם יְכוֹלִין לְדַּבֵּק אֶת עַצְמוֹ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וְזֶה בְּחִינַת: “וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ”. וְזֶה בְּחִינַת בָּקִי בְּשׁוֹב, כִּי אִי אֶפְשָׁר לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, כִּי אִם כְּשֶׁבָּקִי בִּשְׁנֵי הַבְּקִיאוּת הָאֵלּוּ.”

[ליקוטי מוהר”ן סימן ו’]

אַל תִּצְדַּק הַרְבֵּה וְאַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה

משום שבאמת, המניעה הגדולה ביותר המונעת את אלו הנמצאים בגדר של “לא זכו” היא המניעה הנקראת “ריבוי אור”, שאינם מאמינים שלמעט יש ערך גדול, ומשוכנעים הם שאם יעבדו את ה’ בעבודות קשות, בתעניות וסיגופים, וישליכו לגמרי את תאוות העולם הזה, ויתמסרו כל כולם לתורה ותפילה, ולא יאכלו, ולא ישנו, ויתנו את כל כספם לצדקה, רק אז יכופר להם ותעלה עבודתם לרצון לפניו יתברך.

והיות ורואים הם שאת זאת אינם מסוגלים לעשות, לכן הם לא עושים כלום, ואפילו ללמוד או להתפלל מעט מאוד, או לתת מעט צדקה אינם עושים, וזאת לא משום שאינם יכולים לעשות את אותו המעט, אלא פשוט משום שהם משוכנעים שלמעט הזה אין כל ערך.

וזו לשונו של ר’ נתן: “נִמְצָא שֶׁמֵּחֲמַת רִבּוּי תַּבְעֵרַת לְבָבוֹ מֵחֲמַת שֶׁלְּפִי מַה שֶּׁמְּשַׁעֵר בְּלִבֵּהּ גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ וְאֵיךְ פָּגַם נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר לְפִי זֶה הוּא צָרִיךְ לְהִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁה יְתֵרָה מְאֹד מְאֹד. וּלְסַלֵּק עַצְמוֹ לְגַמְרֵי מֵהָעוֹלָם הַזֶּה וּלְהַשְׁלִיךְ כָּל תַּאֲוַת עוֹלָם הַזֶּה אַחֲרֵי גֵּווֹ וּלְהִתְקַדֵּשׁ בְּכָל הַקְּדֻשּׁוֹת וּלְהִתְעַנּוֹת הַרְבֵּה וּלְסַגֵּף עַצְמוֹ בְּכָל הַסִּגּוּפִים שֶׁבָּעוֹלָם וְגַם כָּל זֶה אֵינוֹ מַסְפִּיק לוֹ לְפִי עֹצֶם חֲטָאָיו.

וּמֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְגַּבֵּר עַל גּוּפוֹ לַעֲשׂוֹת כָּל אֵלֶּה. מֵחֲמַת זֶה אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּלָל אֲפִילּוּ מַה שֶּׁיָּכוֹל, וְיֵשׁ שֶׁנָּפְלוּ כָּל כָּךְ בְּדַעְתָּם עַד שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים אֲפִילּוּ לִלְמֹד דַּף גְּמָרָא אוֹ פֶּרֶק מִשְׁנָיוֹת, מֵחֲמַת שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁצְּרִיכִים לַעֲשׂוֹת הַרְבֵּה מְאֹד. וּמֵחֲמַת זֶה אֵינָם עוֹשִׂים כְּלָל.

וְעַל זֶה כְּבָר הִזְהִיר אוֹתָנוּ מְאֹד שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אַל תִּצְדַּק הַרְבֵּה וְאַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה. כִּי מֵחֲמַת שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת צַדִּיק הַרְבֵּה כַּנַּ”ל. עַל – כֵּן הוּא רָשָׁע הַרְבֵּה חַס וְשָׁלוֹם כַּנַּ”ל, כִּי בֶּאֱמֶת בְּוַדַּאי הָיָה רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה כָּךְ כְּמוֹ שֶׁבּוֹעֵר בְּלִבּוֹ כַּנַּ”ל. וּלְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בְּכָל הַקְּדֻשּׁוֹת וְלַהֲפֹךְ פָּנָיו מֵהָעוֹלָם הַזֶּה לְגַמְרֵי וְכוּ’ וְכוּ’ וְיוֹתֵר וְיוֹתֵר, אֲבָל אַף – עַל – פִּי – כֵן וְכִי מָאן דְּלָא יָכוֹל לְמֶעֱבָד כֹּלָּא מִצְוָה פַּלְגָּא מִצְוָה נָמֵי לָא לֶעֱבָד.

וְכִי מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַרְוִיחַ כָּל מַה שֶּׁיְּכוֹלִין לְהַרְוִיחַ בְּזֶה הָעוֹלָם אִם כֵּן לֹא יַרְוִיחַ כְּלָל וְגַם יַפְסִיד חַס וְשָׁלוֹם מַה שֶּׁיַּפְסִיד?! רַחֲמָנָא לִצְלָן רַחֲמָנָא לִצְלָן, כִּי בְּוַדַּאי כָּל מַה שֶּׁיַּעֲשֶׂה אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה בִּשְׁבִיל ה’ יִתְבָּרַךְ אֲפִלּוּ נְקֻדָּה קְטַנָּה בְּעָלְמָא בְּוַדַּאי לֹא יֹאבַד לֶעָתִיד שׁוּם דָּבָר אֲפִלּוּ דִּבּוּר אֶחָד בְּתוֹרָה אוֹ תְּפִלָּה אוֹ פְּרוּטָה אַחַת לִצְדָקָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וְלֹא דַּי שֶׁזֶּה לֹא יֹאבַד בְּוַדַּאי בְּשׁוּם אֹפֶן, אֲפִילּוּ יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה אֲפִלּוּ אִם חַס וְשָׁלוֹם עָבַר עַל כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ כַּמָּה פְּעָמִים אַף – עַל – פִּי – כֵן אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכַר כָּל בְּרִיָּה. וְכָל מַה שֶּׁפָּעַל וְעָשָׂה בִּשְׁבִיל ה’ יִתְבָּרַךְ דָּבָר גָּדוֹל וְדָבָר קָטָן לֹא יֹאבַד דָּבָר לֶעָתִיד.”[ליקוטי הלכות – הלכות תרומות ומעשרות הלכה ג’]

עני ורוכב על חמור – ואבית תהילה מקרוצי חומר

ועוד ילמד המשיח אותם, שאל להם להיבהל ממצבם הרוחני הירוד, ולטעות ולחשוב שאין הקב”ה חפץ בעבודתם הדלה והענייה, בפרט שהם גם אנשים מגושמים מלאי עוון ואשמה, ונדמה להם שאין כל ערך לעבודתם, ולכן מתרשלים הם בה.

לכן אליהם יתגלה המשיח “רוכב על חמור”, שהרי חמור הן אותיות חומר, ובזאת ילמד הוא אותם שאדרבה, דווקא העבודה שלכם חשובה ויקרה מאוד בעיני ה’ יתברך, כמו שנאמר:”וְאָבִיתָ תְּהִלָּה מִגּוּשֵׁי עָפָר, מִקְּרוּצֵי חֹמֶר.

ואילו עבודת המלאכים והשרפים לא נחשבת כלל בעיניו, משום שאין הם צריכים להתמודד עם קשיי החומריות שהן: התאוות הגשמיות, קשיי הפרנסה, גידול ילדים, צורכי הגוף הרבים וכו’, שכל אלו מאטים  באופן משמעותי את קצב העבודה כמובן. ולהם יראה המשיח ויאמר:”תירגעו זה בסדר, הקצב שלכם אמנם איטי, אך לא נדרש מכם יותר מזה, רק תמשיכו לעבוד ולעשות את שלכם.”

שהרי כאמור, הקב”ה לא בא בטרוניא עם בריותיו, וכשם שאין הקב”ה דורש מהאדם הגשמי הספק של מלאך רוחני, כך אין הוא דורש מהאדם המגושם השקוע בתאוות החומריות הספק של אדם רוחני מזוכך. ובאמת העבודה של אדם מגושם, יקרה היא בעיניו יתברך לאין ערוך מעבודת אדם רוחני ומזוכך.

וזו לשונו של ר’ נתן: “כִּי עִקַּר תַּעֲנוּגָיו וְשַׁעֲשׁוּעָיו יִתְבָּרַךְ הוּא לְקָרֵב אֵלָיו הָרְחוֹקִים מְאֹד מְאֹד מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, כִּי מִי שֶׁיּוֹדֵעַ בִּידִיעָתוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה עִיקַּר תַּעֲנוּגָיו וְשַׁעֲשׁוּעָיו יִתְבָּרַךְ כְּשֶׁמְּקָרְבִין אֵלָיו הָרְחוֹקִים מִמֶּנּוּ, כִּי ה’ יִתְבָּרַךְ יֵשׁ לוֹ שְׂרָפִים וְאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ וְכוּ’ וְכוּ’, שֶׁכֻּלָּם עוֹבְדִים אוֹתוֹ בְּאֵימָה וְיִרְאָה וְכוּ’, וְאַף – עַל – פִּי – כֵן עִקַּר תַּעֲנוּגָיו וְשַׁעֲשׁוּעָיו הוּא כְּשֶׁעוֹלָה הָעֲבוֹדָה מֵעוֹלָם הַשָּׁפָל הַזֶּה. וְכָל מַה שֶּׁעוֹלָה אֵיזֶה עֲבוֹדָה וְנַחַת רוּחַ מֵעוֹלָם וּמַדְרֵגָה נְמוּכָה בְּיוֹתֵר יֵשׁ לוֹ שַׁעֲשׁוּעִים גְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר, כִּי זֶה עִיקַּר גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ…

כִּי אֵלּוּ הַגְּדוֹלִים בְּמַעֲלָה שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְקָרֵב נְפָשׁוֹת לַה’ יִתְבָּרַךְ וַאֲפִילּוּ כְּשֶׁהֵם מְקָרְבִים נְפָשׁוֹת אֵינָם מְקָרְבִים רַק הַגְּדוֹלִים שֶׁהֵם בְּאֵיזֶה מַדְרֵגָה. אֲבָל הַנְּמוּכִים וְהַמֻּנָּחִים בַּדְּיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה אֵינָם יְכוֹלִים לְקָרֵב. כָּל זֶה נִמְשָׁךְ מֵהַדַּעַת שֶׁלָּהֶם מֵחֲמַת שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם שֶׁכְּבָר הֵם יוֹדְעִים אֵיזֶה יְדִיעָה מֵה’ יִתְבָּרַךְ וּכְפִי יְדִיעָתָם אֶת גְּדֻלַּת ה’ יִתְבָּרַךְ אִי אֶפְשָׁר לְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ מְרֻחָק וּמְגֻשָּׁם כָּזֶה בִּפְרָט אִם הוּא פָּגוּם מְאֹד.

אֲבָל הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל בְּמַעֲלָה מְאֹד מְאֹד בִּבְחִינַת מֹשֶׁה הוּא מוֹסֵר נַפְשׁוֹ בְּעַד כָּל יִשְׂרָאֵל. אֲפִילּוּ בְּעַד הַגָּרוּעַ שֶׁבַּגְּרוּעִים אֲפִילּוּ בְּעַד פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁתַּדֵּל וּמִתְיַגֵּעַ כָּל יָמָיו בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ. וּמְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ יִסּוּרִים קָשִׁים וּמָרִים כְּדֵי לְקָרֵב כֻּלָּם לַה’ יִתְבָּרַךְ, כִּי הוּא הִגִּיעַ לְתַכְלִית הַיְדִיעָה אֲשֶׁר לֹא נֵדַע.

וְדַיְקָא מֵחֲמַת זֶה הוּא מַשִּיג בְּהַשָּגָתוֹ הָעֲצוּמָה שֶׁה’ יִתְבָּרַךְ מְקַבֵּל תַּעֲנוּג וְשַׁעֲשׁוּעִים מִכָּל מַדְרֵגוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת בְּיוֹתֵר, אַדְּרַבָּא, כָּל מַה שֶּׁהַדַּרְגָּא נְמוּכָה בְּיוֹתֵר מְקַבֵּל מִמֶּנָּה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹתֵר וְיוֹתֵר כְּשֶׁעוֹלֶה לְפָנָיו אֵיזֶה נַחַת רוּחַ מִשָּׁם.

כִּי זֶה עִקַּר גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ כְּשֶׁהָרְחוֹקִים בְּיוֹתֵר מִתְקָרְבִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר, כִּי הֲלֹא לְפִי גְּדֻלַּת ה’ יִתְבָּרַךְ אֵין שַׁיָּךְ אֶצְלוֹ כְּלָל לְקַבֵּל נַחַת רוּחַ מִמַּעֲשֵׂה הָאָדָם אֲפִילּוּ אִם הָיָה הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל רַק שֶׁבֶּאֱמֶת אִי אֶפְשָׁר לָנוּ  לְהַשִּיג זֹאת. וּמֵאַחַר שֶׁבֶּאֱמֶת ה’ יִתְבָּרַךְ מְקַבֵּל תַּעֲנוּג וְשַׁעֲשׁוּעִים מִמַּעֲשֵׂה בְּנֵי – אָדָם הַתַּחְתּוֹנִים דַּיְקָא, כִּי דַּיְקָא בִּשְׁבִילָם נִבְרָא הַכֹּל, כִּי זֶה עִקַּר שַׁעֲשׁוּעָיו כְּשֶׁמִּתְקַשֵּׁר עָלְמָא תַּתָּאָה בְּעָלְמָא עִלָּאָה שֶׁזֶּה נַעֲשֶׂה עַל – יְדֵי בֶּן אָדָם דַּיְקָא.

עַל – כֵּן כָּל מַה שֶּׁהַמַּדְרֵגָה יוֹתֵר נְמוּכָה כְּשֶׁעוֹלֶה אֵיזֶה נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ מִשָּׁם זֶה עִקַּר שַׁעֲשׁוּעָיו וְתַעֲנוּגָיו יִתְבָּרַךְ. וְעַל – כֵּן בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִין אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִין לַעֲמֹד, מֵחֲמַת שֶׁהַבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה הֵם מְרִימִים מַדְרֵגוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת בְּיוֹתֵר.” [ליקוטי הלכות – הלכות נדרים הלכה ד’]

“זכו” ו”לא זכו” – אצל כל אדם ואדם

ולא רק את שתי קבוצות האנשים הללו יתקן המשיח, אלא את כל אחד ואחד מאיתנו יתקן. שהרי המושגים של “זכו” ו”לא זכו” שייכים אצל כל אדם ואדם, שהרי אצל כל אחד ישנן מצוות מסוימות שאותן זכה כבר לקיים, כגון יש אדם שזכה לשמור שבת אך לא זכה עדיין להתפלל שלש תפילות ביום, ולגבי שמירת שבת נחשב לאותו אדם שהוא בגדר “זכו”, ואותו מתקן המשיח על ידי שמראה לו שאל לו להיעצר בשמירת השבת שלה הוא כבר זכה, אלא עליו להזדרז ולהוסיף עליה בכמות ובאיכות, ולשמור שבת גם בפנימיות ולא רק בחיצוניות.

שהרי התורה הקדושה מורכבת משלשה חלקים: מ”לבוש”, מ”גוף”, ומ”נשמה”, כמאמר הזוהר הק’, הלבוש של התורה הם סיפורי התורה, הגוף של התורה הן ההלכות, שהן קיום התורה באופן גשמי, ונשמת התורה היא פנימיות התורה, שעליה נאמר שהיא:”אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִידָּהּ וּרְחָבָה מִינִּי יָם.” [איוב י”א,ט’] ובאמת היא החלק העיקרי של התורה כדברי הזוהר הק’, כשם שנשמת האדם היא החלק העיקרי של האדם, וגוף האדם הוא רק “לבוש” הנשמה.

ולכן גם חלק ה”זכה” של כל אחד ואחד צריך תיקון, והתיקון של אותו חלק הוא, לזרז את האדם להתקדם יותר ויותר ולא להיעצר במקומו, שהוא ה”אחישנה“, ואל אותו חלק יגיע המשיח “רכוב על ענני שמיא” כפירוש רש”י-במהירות, כאמור.

ואילו לחלק ה”לא זכה” שאצל האדם, יעורר אותו המשיח שאל לו להתייאש חלילה ויעשה את שלו ואפילו מעט דמעט, ואף-אל-פי שנדמה לו שהוא עדיין רחוק “שנות אור” מתיקונו המושלם, יראה לו המשיח כי גאולתו השלמה תגיע “בעיתה” שהרי כבר אמרו חז”ל:”לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לְהִבָּטֵל מִמֶּנָה”. [אבות פרק ב’]

ויעורר אותם המשיח לעשייה, על ידי שיבוא רכוב על חמור, ופירש רש”י: “כעני הבא על חמורו בעצלות“, שבעניין זה צריך האדם להתנהל במתינות לאט לאט, ואל לו לדחוק את השעה כאמור.

וכן מדויק עניין זה מלשון הפסוק, שלא נאמר סתם “רוכב על חמור”, אלא “עני ורוכב על חמור”, שעני מסמל את המצב של “לא זכו“, שהוא עני מן התורה, המצוות והמעשים הטובים כדרשת חז”ל על הפסוק:”עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה”. [ישעיה נ”ד, י”א]

ואמרו חז”ל:”ענייה סערה לא נחמה וגו’, ענייה מן הצדיקים, ענייה מן התורה, ענייה ממצוות ומעשים טובים, סוערה מערערתא (חרובה) שערערוה עובדי אלילים”. [ילקוט שמעוני ישעיהו – פרק נ”ד – רמז תע”ח]

ולו יראה המשיח, שבאותם חלקים שאתה בגדר “עני” עליך להתנהל במתינות ובסבלנות, “כעני הבא על חמורו בעצלות”.

הצדיק מגלה בכל פעם מחדש את גדולתו יתברך ונסיים דברנו בעזהי”ת עם דברי ר’ נתן וזו לשונו: עַל – כֵּן בְּכֹחַ הַצַּדִּיקִים הָאֵלּוּ בְּכֹחַ הַזֶּה יְכוֹלִין לְהִתְחַדֵּשׁ בְּכָל פַּעַם אֵלּוּ הַנּוֹפְלִים, כְּמוֹ שֶׁשָּׁכִיחַ עַתָּה הַרְבֵּה בְּחשֶׁךְ הַגָּלוּת הַזֶּה שֶׁהִתְגַּבְּרָה הַסִּטְרָא אַחֲרָא וְהַבַּעַל דָּבָר מְאֹד עַל כָּל הָרוֹצֶה לְהַתְחִיל לַעֲסֹק בַּעֲבוֹדַת ה’ וּמַפִּילִים אוֹתוֹ בְּכָל פַּעַם כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁמַּפִּילִים אוֹתוֹ ח”ו, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וּצְרִיכִים לְחַזֵּק אוֹתָם וּלְהַחֲיוֹתָם בְּכָל פַּעַם בְּשִׁבְעָה מְשִׁיבֵי טַעַם שֶׁלֹּא יְתְיָאֲשׁוּ עַצְמָן לְעוֹלָם וְיַתְחִילוּ בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ כַּנַּ”ל.

וְכָל זֶה הַכֹּחַ מְקַבְּלִין מִצַּדִּיקִים הַנַּ”ל, כִּי כָּל מַה שֶּׁהַחוֹלֶה גָּדוֹל בְּיוֹתֵר צָרִיךְ רוֹפֵא גָּדוֹל בְּיוֹתֵר… כִּי מֵחֲמַת עֹצֶם כֹּחָם וְהַשָֹּגָתָם שֶׁל אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים הַנַּ”ל שֶׁהִתְחִילוּ בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ וְהִשִֹּיגוּ בְּכָל פַּעַם יוֹתֵר וְיוֹתֵר גְּדֻלַּת חַסְדֵּי ה’. אֵיךְ הוּא יִתְבָּרַךְ חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת בְּכָל עֵת לְבַל יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח וְכוּ’, עַל – יְדֵי זֶה יֵשׁ לָהֶם כֹּחַ לְהַמְשִׁיךְ חִיּוּת וְהִתְחַזְּקוּת חָדָשׁ לְכָל הַנּוֹפְלִים לְחַזְּקָם וּלְעוֹרְרָם בְּכָל פַּעַם שֶׁלֹּא יִפְּלוּ מִשּׁוּם דָּבָר לְעוֹלָם, רַק יַאֲרִיכוּ אַפָּם וְרוּחָם עַל הַכֹּל וְיַאֲמִינוּ בה’ וּבְכֹחַ הַצַּדִּיקִים אֲמִתִּיִּים, כִּי לֹא אָפְסוּ חֲסָדָיו לְעוֹלָם וְיִתְחַזְּקוּ לְהַתְחִיל לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵחָדָשׁ בְּכָל פַּעַם בְּכָל מַה שֶּׁיָּכוֹל…

לפי ערך גדולתו יתברך באמת אין עליה כך באמת אין ירידה

עַל – כֵּן בְּכֹחַ הַצַּדִּיקִים אֵלּוּ יֵשׁ תִּקְוָה לְכָל הַנּוֹפְלִים. וְאֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל, כִּי אַף – עַל – פִּי שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁמִּירִידָה כָּזֹאת אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲלוֹת ח”ו, אַף – עַל – פִּי – כֵן מִי יוֹדֵעַ גְּדֻלַּת חַסְדֵּי ה’, כִּי יֵשׁ חֶסֶד כָּזֶה אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁגַּם מִשָּׁם יְכוֹלִין לַעֲלוֹת. וְכֵן אֲפִילּוּ אִם ח”ו, נָפַל עוֹד כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים בְּלִי שִׁעוּר, אַף – עַל – פִּי – כֵן כָּל תְּנוּעָה שֶׁהוּא רוֹצֶה לְנַשְֹּאוֹת עַצְמוֹ בְּכָל פַּעַם לַעֲלוֹת מִנְּפִילָתוֹ.

וְכָל צְעָקָה וּצְעָקָה שֶׁצּוֹעֵק אֲפִילּוּ בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת גַּם כֵּן אֵינוֹ נֶאֱבָד לְעוֹלָם. וּכְמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ ז”ל שֶׁאֲפִילּוּ קוֹל צְעָקָה מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת אֵינוֹ נֶאֱבָד יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה אַחַר כָּךְ, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְתוֹרָתוֹ הוּא אֵין סוֹף וְאֵין תַּכְלִית.

וּכְמוֹ שֶׁאֵין עֲלִיָּה בָּעוֹלָם לְפִי גְּדֻלָּתוֹ, כִּי גָּבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ וְכוּ’ וּגְבוֹהִים עֲלֵיהֶם וְכוּ’ וְכַנַּ”ל, כְּמוֹ כֵן אֵין יְרִידָה בָּעוֹלָם, כִּי בְּכָל הַיְּרִידוֹת ח”ו, יֵשׁ יְרִידָה גָּרוּעַ יוֹתֵר.

וּמֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ יְרִידָה גָּרוּעַ מִזּוֹ ח”ו, צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק לִבְלִי לִפֹּל יוֹתֵר ח”ו, וְעִקַּר הִתְחַזְּקוּת הוּא בְּכֹחַ הַצַּדִּיקִים הַנַּ”ל שֶׁלֹּא עָמְדוּ לְעוֹלָם וְעָלוּ בְּכָל פַּעַם יוֹתֵר וְכוּ’ כַּנַּ”ל, כִּי זָכוּ לְהַשִֹּיג, שֶׁכְּמוֹ שֶׁאֵין עֲלִיָּה לְעוֹלָם, כְּמוֹ כֵן אֵין יְרִידָה לְעוֹלָם שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לַעֲלוֹת מִשָּׁם, כִּי בֶּאֱמֶת הַכֹּל אֶחָד.

מידת חסדו יתברך היא עיקר גדולתו

כִּי כָּל מַה שֶּׁהַצַּדִּיק עוֹלֶה לְמַדְרֵגָה גָּבֹהַּ יוֹתֵר הוּא מַשִֹּיג יוֹתֵר חַסְדֵּי ה’, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר גְּדֻלַּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי מִידָּה שֶׁל חֶסֶד נִקְרָא גְּדֻלָּה כַּיָּדוּעַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, “לְךָ ה’ הַגְּדֻלָּה”, שֶׁהוּא חֶסֶד כַּיָּדוּעַ.

נִמְצָא, שֶׁמִּדַּת חֶסֶד נִקְרָא גְּדֻלָּה, עַל – כֵּן כָּל מַה שֵּׁמַּשִּיֹגִים יוֹתֵר גְּדֻלַּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מַשִֹּיגִים יוֹתֵר חֲסָדָיו יִתְבָּרַךְ, כִּי חֲסָדָיו יִתְבָּרַךְ זֶהוּ עִקַּר גְּדֻלָּתוֹ כַּנַּ”ל וְעַל – כֵּן אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁאֵינָם עוֹמְדִים לְעוֹלָם וְעוֹלִין בְּכָל פַּעַם יוֹתֵר וְיוֹתֵר וּמַשִֹּיגִים בְּכָל פַּעַם בְּיוֹתֵר גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ, הַיְנוּ גֹּדֶל חֲסָדָיו, עַל – יְדֵי זֶה זוֹכִין לְהַשִֹּיג שֶׁאֵין שׁוּם יְרִידָה וּנְפִילָה בָּעוֹלָם וְאֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל, כִּי מַשִֹּיגִים בְּכָל פַּעַם חֲסָדִים כָּאֵלּוּ שֶׁהֵם עִקַּר גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא, שֶׁעַל – יְדֵי זֶה הַכֹּל יְכוֹלִין לַעֲלוֹת.                                                 [ליקוטי הלכות – הלכות תפילין הלכה ה’]

ואם כן, בזה שיבוא המשיח רכוב “על ענני שמיא” וישיג ויגלה לנו את גדולת רחמנותו האינסופית של ה’ יתברך, על ידי זה בעצמו יוכל הוא להראות לכל אלו השקועים בתאוות החומריות ה”עניים והאביונים” במצוות ובמעשים טובים, איך וכיצד למרות מצבם הירוד יוכלו גם הם “לרכב על חמורם”, ולכן נאמר במשיח: “כִּי יַצִּיל אֶבְיוֹן מְשַׁוֵּעַ וְעָנִי וְאֵין עֹזֵר לוֹ, יָחֹס עַל דַּל וְאֶבְיוֹן וְנַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים יוֹשִׁיעַ.” [תהילים ע”ב]

אין בן דוד בא עד שֶׁיִכְלוּ גסי הרוח

וכך יתקן המשיח את כל העולם מהגאווה בה הם שרויים כמו שאמרו חז”ל:

אמר רבי חנינא, אין בן דוד בא עד שֶׁיִכְלוּ גסי הרוח מישראל, שנאמר: “כִּי אָז אָסִיר מִקִּרְבֵּךְ עַלִּיזֵי גַּאֲוָתֵךְ”. וכתיב: “וְהִשְׁאַרְתִּי בְקִרְבֵּךְ עַם עָנִי וָדָל וְחָסוּ בְּשֵׁם ה’.”[מסכת סנהדרין דף צח.]

שהרי, גם “בני העליה” הנמצאים בגדר “זכו” סובלים מהגאווה, שהרי משוכנעים הם שסיימו כבר את עבודתם, ונדמה להם שכבר מכירים ויודעים הם את גדולתו יתברך ואת תורתו, ולהם יראה המשיח, עדיין לא התחלתם להכיר אותו יתברך ואת תורתו האינסופית, שעליה נאמר: “אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם”, וכמובן באם יסכימו להודות בטעותם ולבטל דעתם בפניו, יראה להם המשיח השגות חדשות ונפלאות.

ואף “הדרי מטה”, המונחים בשפל המדרגה, בדיוטא התחתונה, בגדר ה”לא זכו”, למרות שלמראית עין נראה כאילו נמצאים הם במצב של ענווה ושפלות, באמת לאמיתה גם הם סובלים מגאווה, שהרי אין הם מוכנים לעבוד את ה’ יתברך במקומם השפל והבזוי, ולא נאה להם לעבדו בתנאים כאלו מחפירים.

ולכן לא עושים הם גם את המעט שיכולים הם באמת לעשות, וגם להם נדמה שיודעים הם את ה’ יתברך, ומכירים אותו ואת תורתו, ומשוכנעים הם שאין עבודתם נחשבת כלל בעיניו ית’, וגם אותם ילמד המשיח את תורתו ויראה להם שאין הם יודעים כלל וכלל בידיעתו ית’, וכמובן באם ישתפו פעולה עם המשיח יזכו גם הם לתיקונם הנצחי.

ברוך ה’ לעולם אמן ואמן.

אודות הספר סיפורי מעשיות

בקיץ של שנת תקס”ו (1806) החל רבנו ז”ל לעסוק ולספר לתלמידיו סיפורי מעשיות. ולפני שהחל רבנו לספר המעשיות הסביר רבנו את הסיבה שבגללה הוא נאלץ לספר מעשיות.

היות והתורות והשיחות שאמר לפניהם לא מועילות להם ‘להתעורר משנתם’, לכן יספר הוא להם מעשיות שודאי ‘יעוררום משנתם’.

וזו לשונו של רבי נתן בהקדמת הספר ‘סיפורי מעשיות’:

באותו הזמן שהתחיל רבנו ז”ל, לעסוק בסיפורי מעשיות אמר בפירוש בזה הלשון: ‘הנני אתחיל לספר מעשיות’, וכוונת דבריו היתה, כמו שאומר מאחר שאינו מועיל לכם לשוב אל ה’ יתברך על ידי התורות והשיחות הקדושות וכיוצא בזה. מה שעסק ביגיעות גדולות כל ימיו להשיבנו אל ה’ יתברך באמת לאמתו. ומאחר שאינו מועיל כל אלה על כן הוא מתחיל לעסוק בסיפורי מעשיות.

ואז באותו הזמן אמר התורה המתחלת. “פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, עֵת לַעֲשֹוֹת לַה’ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ, דָּא אוֹרַיְתָא דְּעַתִּיקָא”… ושם מבואר בסוף המאמר קצת מעניין סיפורי מעשיות, שעל ידי סיפורי מעשיות של צדיק האמת מעוררין מהשינה את בני אדם שנפלו בשינה וישנים את ימיהם… ויש מעשיות שהם ‘בְּקֶרֶב שָׁנִים’, ויש ‘סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁל שָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת’ שהם בחינת ‘עַתִּיק‘. [הקדמה לספר ‘סיפורי מעשיות’]

ואז החל רבנו ז”ל לספר את המעשה הראשון מהשלוש עשרה סיפורי מעשיות, ‘המעשה מאבדת בת מלך’, שמלבד שהוא מעשה בפני עצמו, הוא גם הקדמה לספר ‘סיפורי מעשיות’.

ובראש השנה של שנת תקס”ז האריך רבנו להסביר את חשיבות הסיפורי מעשיות במאמר ס’ בספרו ליקוטי מוהר”ן, ואותו מאמר הוא גם פירוש על המעשה הראשון  ‘מאבדת בת מלך’.

מהי ‘שינה רוחנית’?

כתב רבנו וזו לשונו: “יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּשֵׁנִים אֶת יְמֵיהֶם, וְאַף שֶׁנִּדְמֶה לְהָעוֹלָם שֶׁהֵם עוֹבְדִים אֶת הַשֵּׁם, וְעוֹסְקִים בְּתוֹרָה וּבִתְפִלָּה, אַף עַל פִּי כֵן כָּל עֲבוֹדָתָם אֵין לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נַחַת מֵהֶם. כִּי נִשְׁאָר כָּל עֲבוֹדָתָם לְמַטָּה, וְאֵין יָכוֹל לְהִתְרוֹמֵם וּלְהִתְעַלּוֹת לְמַעְלָה. כִּי עִקַּר הַחִיּוּת הוּא הַשֵֹּכֶל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קֹהֶלֶת ז’): “הַחָכְמָה תְּחַיֶּה אֶת בָּעָלֶיהָ”. וּכְשֶׁהָעֲבוֹדָה הִיא עִם שֵׂכֶל, מְשִׂימִין בָּהּ חִיּוּת שֶׁתּוּכַל לְהִתְעַלּוֹת. אֲבָל כְּשֶׁנּוֹפֵל לִבְחִינַת מֹחִין דְּקַטְנוּת, בְּחִינַת שֵׁנָה, אֵין יָכוֹל לְהִתְעַלּוֹת לְמַעְלָה.”                                                                                             [ליקוטי מוהר”ן מאמר ס’]

‘שינה’ הינו מצב בו נמצא האדם בחוסר מודעות, והוא עובד את ה’ יתברך כאשר המוחין שלו רדומים, כעין ‘חולה ירח’ (סהרורי) ההולך רדום, ועושה פעולות שונות, וכאשר מתעורר הוא משנתו אפילו לא זוכר הוא מה עשה.

אמנם במצב שינה  האדם הישן חי, נושם וליבו פועם, אך בזמן השינה אין לו רצונות, כיסופים וגעגועים. כך יכול האדם ללמוד תורה כל היום כולו ולהתפלל, ויהיה עסוק רק בצד הטכני של התורה והתפילה, ולא בחלק העיקרי שלה שהוא ההשתוקקות לה’ יתברך. על לימוד תורה כזה נאמר: “לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב אָיִן“. [משלי י”ז, ט”ז]

ועל המצב זה התנבא הנביא ישעיה: “כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם ה’ רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים כִּסָּה וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם… וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר.” [ישעיה כ”ט, י’-י”ד]

כלומר, לימוד תורה וקיום מצוות ותפילה בלא שימת לב. היא היא השינה הרוחנית, ה”רוּחַ תַּרְדֵּמָה” שעליה התנבא הנביא ישעיה.

ופירש ה”מצודות ציון” תרדמה – היא שינה עמוקה כמו ‘וְהוּא נִרְדַּם וַיָּעַף’. וכן כתב המלבי”ם בפירושו: התרדמה – שינה עמוקה. ועוד כתב המלבי”ם: הנה ה’ נסך, ויצק עליכם רוח תרדמה – כאילו נרדמתם בחיק הבלי עולם, ועל ידי כך עצם את עיניכם – אשר לא פתחתם אותם להביט אל פועל ה’ ומעשהו.

מהי ‘מצוות אנשים מלומדה’?

הסיבה לשינה העמוקה היא, “כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה“.

כדי להבין מה היא ‘מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה’, נמשול משל:

בחור ישיבה אחד נכנס בברית האירוסין בשעה טובה עם בחורה טובה ויראת שמים. כיון שלא ידע הבחור איך וכיצד לנהוג עם אשתו לעתיד, פנה למדריך חתנים לקבל ממנו עצה והדרכה בענייני שלום בית וחיי אישות תקינים.

לימד מדריך החתנים את החתן הטרי, נתן לו עצות מעשיות, ואף ירד איתו לפרטים הקטנים ביותר. והיה אומר לו: “כאשר אתה למשל חוזר מהתפילה בבוקר תחייך חיוך רחב ותאמר: בוקר טוב אשתי היקרה!  אחר כך תמתין כמה דקות ותשאל אותה: איך ישנת הלילה… ישנת טוב? ואחרי שהיא תגיש לך ארוחת בוקר תודה לה ותאמר: איזה אוכל טעים… כמה אני מאושר שזכיתי לאישה נפלאה כמותך.”

כך הדריכו מדריך החתנים מה לומר, ואיך וכיצד להביע רגשותיו לאורך כל היום כולו.

החתן הרציני למד בשקידה אצל המדריך, ואף קנה פנקס קטן בו היה רושם לעצמו את המשפטים שעליו לומר לאשתו.

אחרי החתונה החל החתן ליישם את מה שלמד אצל המדריך, וכאשר נכנס הביתה שלף החתן הטרי את הפנקס מכיס החליפה והחל להקריא לאשתו מהפנקס: “בוקר טוב אשתי היקרה!” ואז המתין מספר דקות והמשיך להקריא מהפנקס: “איך ישנת הלילה… ישנת טוב?” וכו’, וכך נהג מידי יום.

חלפו שבועיים והאישה רצה בוכייה אל הוריה, נבהלו ההורים ושאלו: “מה קרה??” ענתה הבת, “עם מי חיתנתם אותי???… עם רובוט, שכול היום מקריא לי מהפנקס שלו משפטים שלימדו אותו לומר… מה אין לו לב… אין לו רגשות??!!”

פנו הורי הכלה למדריך החתנים וסיפרו לו על התנהגותו המוזרה של החתן, הזדעזע המדריך והזמין אליו את החתן בדחיפות לשיחה, ובשיחה ניסה להסביר לו שלא כך מתנהגים ולא לזאת התכוון כאשר הדריך אותו.

אך החתן היה מבולבל לגמרי ולא הבין מה רוצים ממנו, הרי הוא עשה בדיוק מה שלימדו המדריך.

ראה מדריך החתנים שהחתן לא מבין מה רוצים ממנו, התקשר לכלה ואמר לה: “שמעי בעצתי, חזרי הביתה, ובלילה כאשר בעלך יישן קחי את הפנקס מכיס החליפה שלו, ופשוט תשמידי אותו מבלי שהוא ידע מכך!”

עשתה האישה כמצוות מדריך החתנים.

למחרת קם החתן ורצה לדבר עם אשתו, חיפש את הפנקס בכיס חליפתו וכמובן שלא מצאו, ואז פנה לחפש בכל פינות הבית וגם שם לא מצאו, וכך במשך יממה שלמה נאלץ להיות ‘בתענית דיבור’.

משנואש החתן מהחיפושים אחר הפנקס האבוד, נאלץ בלית ברירה לדבר עם אשתו בלי הפנקס, וכך אט אט הפעיל הוא את רגשותיו, שם ליבו לאשתו ודיבר אליה מתוך הלב ולא מתוך הכתב.

משל זה מתאר בפנינו את קשר ‘ברית הנישואין’ בין עם ישראל לקב”ה.

‘מדריך החתנים’ הוא משה רבנו המלמדנו כיצד להתחבר לקב”ה ע”י התורה והמצוות שנתן לנו, שכידוע מצוה היא מלשון ‘צוותא’ – חיבור.

אך באם נשתמש בתורה ונקיים המצוות ולא נשים בעצמנו לב, הרי הקשר בינינו לבין הקב”ה יהיה קשר טכני בלבד, כאותו זוג שהחתן דיבר אל אשתו ונתן לה מחמאות כתובות מתוך פנקסו, ועל מצב זה התנבא הנביא ואמר: “כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי“.

שהקשר שלהם איתי והיראה שלהם ממני, לא נובעות באמת מתוכם, אלא כך לימדו אותם האנשים, ‘תאמרו כך’, ‘תעשו כך’… שזהו הפירוש של, “וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה“. והם עובדים אותי כמו רובוטים מתוכנתים לעשות פעולות הידועות מראש, והם חסרי לב, העובדים אותי כאנשים הישנים שינה עמוקה ועושים פעולות תוך כדי שינה, כאותו חולה ירח (סהרורי).

העונש הוא לא נקמה חלילה אלא דרך לתיקון

כדי לפתור את הבעיה ולתקן את המצב המעוות הזה, צריך להעלים את ‘הפנקס’ מעם ישראל, ובכך להכריח אותם להתעורר ולשים לב לקשר ביני ובינם. ולכן נאמר בהמשך דברי הנביא: “כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם ה’ רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים כִּסָּה. וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא. וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל אֲשֶׁר לֹא יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר… לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר.”

אם כן, ‘העלמת הפנקס’ מהחתן הוא לא עונש, אלא פתרון ותיקון למצב ולקשר הנישואין המעוות בו הם שרויים.

מהו המצב המתוקן?

ולעומת זאת המצב המתוקן הוא המצב שעליו התנבא הנביא ירמיה:

“הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה’ וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה’. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה’ נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה’ כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה’ כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד.”                                                                                                [ירמיה פרק ל”א פסוקים ל’-ל”ג]

ואותה ‘בְּרִית חֲדָשָׁה’ שיכרות איתנו הקב”ה, כמובן שלא מדובר על תורה חדשה ומצוות חדשות חלילה וחס כמו שפרשו הנוצרים פרשה זו, סירסו המקראות והוציאו הדברים מהקשרם. (ועיין בפירוש הרד”ק שהאריך לבאר זאת, וכאן אין המקום להאריך)

אלא אותה ‘בְּרִית חֲדָשָׁה’ הינו קשר חדש, כעין ‘ברית נישואין’ חדשה, שתהיה שונה בתכלית מהברית הראשונה שנכרתה בינינו לבין הקב”ה בהר סיני, משום שהברית הראשונה שנכרתה נאמר עליה: “לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”, בברית זו היינו מוכתבים ע”י משה רבנו שהוביל אותנו כאב המחזיק ביד בנו הקטן, מוליך אותו ומכתיב לו מה ואיך לעשות כל פעולה ופעולה. ולברית כזו גם לא יהיה קיום לאורך זמן, ולכן נאמר בהמשך: “אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה’.”

אלא הקשר החדש בינינו לבין הקב”ה יהיה קשר הנובע מתוכנו, קשר של חיפוש תמידי אחר רצון ה’ יתברך, מעבר לכתוב ומפורש בשולחן ערוך, שהיא מידת החסידות.

דרך חדשה וישנה ורבנו אמר בפירוש לאנשיו: “תנו לבבכם לי ואוליך אתכם על דרך חדש, שהוא הדרך הישן, שדרכו בו אבותינו מעולם.” [הקדמה לספר “השתפכות הנפש”]

והדרך הזו, היא הדרך הישנה של הבקשה והחיפוש אחר רצון ה’ יתברך, כמו שעשו אבותינו שלא היו להם רבנים וספרים שילמדו אותם תורה, אלא אברהם אבינו נתן את ליבו, והפכו כליותיו ‘לשני רבנים’ שהדריכו ולימדו אותו מהו רצון ה’ יתברך באמת.

כמאמר חז”ל במדרש: “כִּי אִם בְּתוֹרַת ה’ חֶפְצוֹ”, זה אברהם. שנאמר, “כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט”. “וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה”. אמר ר’ שמואל בר נחמני, אברהם לא היה לו אב שילמדו תורה, מאין למד? תני רבי שמעון בן יוחאי, מלמד שזימן לו הקב”ה שתי כליותיו כשני רבנן והיו נובעות ומלמדות אותו חכמה כל הלילה. הדא הוא דכתיב, “אֲבָרֵךְ אֶת ה’ אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי“. ור’ שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן אמר, קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין ועירובי חצרות. שנאמר, “עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי”. [מדרש תהילים מזמור א’]

ובכן, ‘ערנות’ הוא מצב בו עוסק האדם באופן תמידי בחיפוש אחר רצון ה’ יתברך, ולעומתו, ‘שינה’ הוא מצב בו מפסיק האדם לחפש ולדרוש אחר רצון ה’ יתברך. כמאמר הפסוק: (שיר השירים ה’, ב’) “אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר …”.

ופירש רש”י: אֲנִי יְשֵׁנָה – כשהייתי שלוה ושקטה בבית ראשון, נואשתי מעבוד הקב”ה כישנה ונרדמת.

אם כן, יאוש הוא לאו דווקא תוצאה של ניסיונות כושלים ואי הצלחה של השגת המבוקש, אלא יאוש גם עלול לנבוע מתוך שלוה ושקט, הגורמות לאדם להפסיק לחפש ולדרוש מחדש את ה’ יתברך ורצונו, היות ונדמה לאדם שיודע הוא מהו רצון ה’, ולא מרגיש הוא כלל צורך לחפש אחריו, ולכן כתב רש”י: ‘כשהייתי שלוה ושקטה… נואשתי מעבוד הקב”ה כישנה ונרדמת’.

דווקא המצב של ההסתר פנים עוזר לנו להתחיל ולחפש

ולעומת זאת נאמר (שיר השירים ג’, א’): “עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי”. דווקא ‘בלילות’, בזמן בו נמצא האדם בהסתר פנים, עוסק הוא בחיפוש ובבקשת ‘אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי’. ולכן גם אברהם אבינו עיקר חיפושו אחר רצון ה’ יתברך היה ‘בלילות’, כמאמר חז”ל: “מלמד שזימן לו הקב”ה שתי כליותיו כשני רבנן והיו נובעות ומלמדות אותו חכמה כל הלילה. הדא הוא דכתיב, “אֲבָרֵךְ אֶת ה’ אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי”.

מהו הפתרון המסוגל לעורר אותנו מהשינה?

ובכן, לפני שיתחיל האדם ללמוד תורה, להתפלל ולקיים מצוות, מן הראוי קודם לכן ‘לעוררו משנתו’, וכיצד מעוררים אותו ‘משנתו’? על זאת כתב רבנו בהמשך דבריו, שכדי לעורר האדם ‘משנתו’ צריך לספר לו סיפורי מעשיות, וזו לשונו: וְזֶה בְּחִינַת (חֲבַקּוּק ג): “ה’ פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ”. ‘חַיֵּיהוּ’, פֵּרֵשׁ רַשִׁ”י: ‘עוֹרְרֵהוּ‘. וְזֶהוּ: ‘פָּעָלְךָ’, הַיְנוּ סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת. ‘בְּקֶרֶב שָׁנִים’, הַיְנוּ בְּחִינַת מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁל הַשִּׁבְעִים פָּנִים, שֶׁהֵם שִׁבְעִים שָׁנִים כַּנַּ”ל. הַיְנוּ שֶׁמְּעוֹרְרִין אוֹתוֹ עַל יְדֵי סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת, שֶׁהֵן בְּקֶרֶב שָׁנִים, הַיְנוּ הַמַּעֲשִׂיּוֹת שֶׁל הַשִּׁבְעִים פָּנִים”.

כדי להבין מעט את דברי רבנו העמוקים מאד, נקדים תחילה את דברי רבי נתן תלמידו המובהק המובאים בחיבורו הנפלא “ליקוטי הלכות”

וזו לשונו: וְזֶה בְּחִינַת סִפּוּרֵי מַעֲשִיּוֹת שֶׁל צַדִּיקֵי אֱמֶת שֶׁעַל יָדָם מְעוֹרְרִין מֵהַשֵּׁנָה, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּשֵׁנִים אֶת יְמֵיהֶם עַל יְדֵי שֶׁנִּסְתַּלֵּק פְּנֵיהֶם שֶׁהוּא שִכְלָם הָאֲמִתִּי, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת שֵׁנָה. וְאִי אֶפְשָׁר לְעוֹרְרָם עַל יְדֵי הַתּוֹרָה כִּי אִם עַל יְדֵי סִפּוּרֵי מַעֲשִיּוֹת, שֶׁמַּלְבִּישִׁין בָּהֶם הַפָּנִים שֶׁל הַתּוֹרָה… כִּי עִיקַּר בְּחִינַת שֵׁנָה הַנַּ”ל שֶׁהוּא הִסְתַּלְּקוּת הַפָּנִים, שֶׁהוּא הַשֵּכֶל כַּנַּ”ל, נִמְשָׁךְ עַל יְדֵי שֶׁמִּתְגַּבֵּר הַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא עוֹלַם הָעֲשִיָּה עַל הַתּוֹרָה.

כִּי הַתּוֹרָה וְהָעוֹלָם הֵם בִּבְחִינַת גּוּף וְנֶפֶשׁ, כִּי כָּל הָעוֹלָם הוּא בִּבְחִינַת גּוּף לְגַבֵּי הַתּוֹרָה שֶׁהִוא הַנֶּפֶשׁ וְהַחִיּוּת שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, כִּי כְּמוֹ שֶׁאֵין לַגּוּף שׁוּם תְּנוּעָה וְחִיּוּת כִּי אִם עַל יְדֵי הַנֶּפֶשׁ, כְּמוֹ כֵן אֵין לְהָעוֹלָם שׁוּם קִיּוּם וְחִיּוּת כִּי אִם עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁהִיא עִקַּר הַחִיּוּת וְהַקִּיּוּם שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, כִּי הִוא חַיֶּיךָ וְכוּ’. וּכְשֶׁמִּתְגַּבְּרִים הַבְלֵי הָעוֹלָם עַל הַתּוֹרָה, דְּהַיְנוּ שֶׁהָאָדָם מִתְבַּטֵּל וְשׁוֹכֵחַ אֶת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל יְדֵי הַבְלֵי עוֹלָם הַמַּעֲשֶה זֶהוּ בְּחִינַת שֵׁנָה, כִּי כְּמוֹ הַשֵּׁנָה בְּגַשְׁמִיּוּת שֶׁהִוא עַל יְדֵי כְּבֵדוּת הַגּוּף שֶׁעַל יְדֵי זֶה מִסְתַּלֵּק הַשֵּכֶל בִּבְחִינַת שֵׁנָה, כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הוּא בְּחִינַת שֵׁנָה הַנַּ”ל עַל יְדֵי שֶׁמִּתְגַּבֵּר הָעוֹלָם עַל הַתּוֹרָה וְכַנַּ”ל.

וְעַל כֵּן צְרִיכִין לְעוֹרְרוֹ עַל יְדֵי סִפּוּרֵי מַעֲשִיּוֹת. כִּי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת יוֹדֵעַ הַתּוֹרָה הַנֶּעְלֶמֶת בְּכָל מַעֲשֵה הָעוֹלָם מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף וְיוֹדֵעַ לְהַלְבִּישׁ הַפָּנִים שֶׁל הַתּוֹרָה בְּכָל מַעֲשֵה הָעוֹלָם. וְעַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא הוּא מְעוֹרֵר מֵהַשֵּׁנָה שֶׁבָּא עַל יְדֵי הִתְגַּבְּרוּת מַעֲשֵה הָעוֹלָם הַזֶּה עַל עֲבוֹדַת הַתּוֹרָה, כִּי הוּא מְגַלֶּה שֶׁגַּם בְּכָל מַעֲשֵה הָעוֹלָם הַזֶּה בְּכֻלָּם מְלֻבָּשׁ תּוֹרָה נִפְלָאָה, עַל יְדֵי שֶׁיָּכוֹל לְסַפֵּר סִפּוּרֵי מַעֲשִיּוֹת מֵעִסְקֵי הָעוֹלָם הַזֶּה וּלְהַלְבִּישׁ בָּהֶם הַפָּנִים שֶׁל הַתּוֹרָה שֶׁעַל יְדֵי זֶה הוּא מְגַלֶּה שֶׁהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה מְלֻבֶּשֶׁת וְנֶעְלֶמֶת בְּכָל מַעֲשֵה הָעוֹלָם הַזֶּה וְעַל יְדֵי זֶה מְבַטֵּל הַשֵּׁנָה מֵהָעוֹלָם, שֶׁבָּא עַל יְדֵי הִתְגַּבְּרוּת מַעֲשֵה הָעוֹלָם עַל עֲבוֹדַת הַתּוֹרָה כַּנַּ”ל, מֵאַחַר שֶׁהוּא מְגַלֶּה שֶׁגַּם בְּכָל מַעֲשֵה הָעוֹלָם הַזֶּה מְלֻבָּשׁ תּוֹרָה.

… כִּי עִיקַּר יְצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁכּוֹלֵל כָּל הַגָּלֻיּוֹת הוּא עַל יְדֵי בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה הַנַּ”ל שֶׁהוּא עַל יְדֵי סִפּוּרֵי מַעֲשִיּוֹת וְכוּ’ כַּנַּ”ל. כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁהַגָּלוּת הִוא בְּחִינַת שֵׁנָה וְהַגְּאֻלָּה הִיא בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, בְּשׁוּב ה’ אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים וְכוּ’. וְעַל כֵּן נֶאֱמַר בַּגָּלוּת, “עוּרָה לָמָּה תִישַׁן ה’ הָקִיצָה” וְכוּ’. וּבִישׁוּעָה וּגְאֻלָּה נֶאֱמַר “וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן ה’“.

וְהִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה שֶׁהִיא בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם, הִיא עַל יְדֵי סִפּוּרֵי מַעֲשִיּוֹת וְכוּ’. וְעַל כֵּן לֹא הִתְחִיל אֶת הַתּוֹרָה מִמִּצְוֹת כִּי אִם מִבְּרֵאשִׁית, וּמְסַפֵּר כַּמָּה מַעֲשִיּוֹת וּמַלְבִּישׁ בָּהֶם אֶת הַתּוֹרָה שֶׁהִוא כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה מִבְּרֵאשִׁית עַד הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם שֶׁהִיא מִצְוָה רִאשׁוֹנָה… כִּי אָז עֲדַיִן הָיָה קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה שֶׁעֲדַיִן לֹא הִתְחִיל לְהִתְגַּלּוֹת שׁוּם פָּנִים מֵהַתּוֹרָה וְהָיְתָה עֲדַיִן כָּל הַתּוֹרָה בְּהֶסְתֵּר וּבְהֶעְלֵם גָּדוֹל, עַל כֵּן לֹא הָיָה בְּאֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיךְ וּלְהָאִיר מִיָּד סִפּוּרֵי מַעֲשִיּוֹת הַגְּבוֹהִים שֶׁל שָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת הַנַּ”ל. עַל כֵּן הָיְתָה עִיקַּר הַגְּאֻלָּה עַל יְדֵי בְּחִינַת סִפּוּרֵי מַעֲשִיּוֹת שֶׁל בְּקֶרֶב שָׁנִים שֶׁהֵם בְּחִינַת שִׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה. {עד כאן לשונו}

[ליקוטי הלכות הלכות נדרים הלכה ה’]

המ”ט שערי טומאה והשבעים אנפין חשוכין – הבלי העולם ובכן, לפני שמשה רבנו נותן לעם ישראל תורה ומצוות מעשיות, עוסק הוא קודם לכן עימהם לעוררם מהשינה של גלות מצרים שנפלו בה עם ישראל במ”ט (ארבעים ותשעה) שערי טומאה כידוע.

נאמר בספר קהלת: “הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל.”

ופירש רש”י: קהלת קורא תגר ואומר על כל יצירת שבעת ימי בראשית שהכל הֲבֵל של הֲבָלִים הוא… שבעת הבלים כנגד מעשה שבעת ימי בראשית.

הֲבֵל = 1
הֲבָלִים = 2
אָמַר קֹהֶלֶת
הֲבֵל = 1
הֲבָלִים = 2
הַכֹּל הָבֶל = 1
סך הכל  = 7 הֲבָלִים.

ארבעים ותשעת שערי הטומאה הללו הם כלליות הבלי העולם הזה שנוצרו בשבעת ימי בראשית, שכל אחד מהם כלול משבע. (שבע כפול שבע הן ארבעים ותשע).

וכן שבעת ההבלים כלולים גם מעשר והם שבעים.

שהרי ישנן עשר ספירות, העולם נברא בעשרה מאמרות, וכן כל המידות ירדו לעולם בצורה של ‘עשרה קבים’ כמובא בדברי חז”ל (מסכת קידושין דף מ”ט:) וזו לשונם: עשרה קבים חכמה ירדו לעולם…עשרה קבים יופי ירדו לעולם… עשרה קבים עשירות ירדו לעולם… וכו’.

שבעים הבלים הם כנגד שבעים אומות העולם, כלליות המידות והתאוות רעות בחינת שבעים ‘אַנְפִּין חֲשׁוּכִין’ (פנים חשוכות) שכנגדם ישנם שבעים ‘אַנְפִּין נְהִירִין’ (פנים מאירות) שהם השבעים פנים של התורה.                                                                                [כמובא בדברי רבנו בספרו ‘ליקוטי מוהר”ן’ מאמר ק”א.]

משה רבנו מוציא את ישראל מכלליות ההבלים

כדי להוציא את עם ישראל מכלליות הבלי העולם הזה, שהם ‘השבעים אנפין חשוכין’ – ‘המ”ט שערי טומאה’ ולעוררם משנתם, מספר להם משה רבנו את סיפורי התורה המופיעים בעיקר בספר בראשית ומפוזרים גם בשאר חמשת חומשי התורה.

ואותם סיפורי מעשיות נקראים ‘סִפּוּרֵי מַעֲשִיּוֹת בְּקֶרֶב שָׁנִים’, שנלקחו מתוך השבעים פנים של תורה כנגד השבעים שנה שנות חיי האדם בעולם הזה, כמו שכתוב (תהילים צ’, י’): “יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן”.

ואותם סיפורי התורה הם חלק בלתי נפרד מהתורה הקדושה, שהרי אם תחסר ואפילו אות אחת מסיפורי התורה יפסל ספר התורה, ולמרות שלא רואים בפירוש בתוך סיפורי התורה את התורה ומצוותיה, באמת לאמיתה גנוזה התורה בתוכם.

ומסוגלים הם לעוררנו מהשינה, היות שמגלים הם לנו שבתוך סיפורי העולם הגשמי גנוזה תורה, ועל ידם נוכל לחפש ולמצוא את ה’ יתברך ותורתו בכל מקום שהוא. 

השבעים פנים של תורה וההסתר פנים

נאמר בפרשת ‘וַיֵּלֶךְ’ (דברים ל”א, י”ז-י”ח): “וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים.”

ותרגם אונקלוס: ואנא סלקא אסלק שכנתי מנהון ביומא ההוא. {ואני אסלק שכינתי מהם ביום ההוא.}

כאן בפסוקים מוזכרים שני מיני הסתר פנים.

עם ישראל כאמור, נפלו למ”ט שערי טומאה שהיא הסתרת פנים אחת, ואז נסתרו מהם השבעים פנים של התורה, לכן טרח משה רבנו וסיפר להם את סיפורי התורה, על מנת ‘לעוררם משנתם’ ומההסתר פנים, ורק אחר כך נתן להם מצוות מעשיות.

וכן נאמר בזוהר הק’: “אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק”. אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, ‘אֲנִי יְשֵׁנָה’ בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, דַּהֲווֹ בָּנַי בְּשִׁעְבּוּדָא דְּקַשְׁיוּ. ‘וְלִבִּי עֵר’, לְנַטְרָא לְהוּ דְּלָא יִשְׁתֵּיצוּן בְּגָלוּתָא. {תרגום- ‘אֲנִי יְשֵׁנָה’… אני ישנה בגלות מצרים, שהיו בני בקושי השעבוד. ‘וְלִבִּי עֵר’ לשמור אותם שלא יכרתו בגלות.} [זוהר חלק ג’ דף צ”ה.]

ועוד נאמר בזוהר הק’: “אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר”. ‘אֲנִי יְשֵׁנָה’, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. ‘אֲנִי יְשֵׁנָה’, מִפִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא…” {תרגום- … אני ישנה ממצוות התורה.} [זוהר חלק ג’ דף רפ”ו:]

אך בסוף גלות בבל שנמשכה שבעים שנה, נפלו שוב עם ישראל לשינה רוחנית, ונפילה זו היתה קשה יותר, משום שעם ישראל נפלו מכל השבעים פנים של התורה, ואפילו סיפורי התורה לא הועילו להם כדי לעוררם משנתם.

וכן דרשו חז”ל בגמרא: “וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד”… אֲמַר לֵיהּ, יָשְׁנוּ מִן הַמִּצְוֹת. [מגילה י”ג:]

ובמדרש נאמר: “וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד“, אותו שנאמר בו,  ‘ה’ אֶחָד‘, יָשֵׁן לו מעמו. [מדרש רבה אסתר פרשה ז’ פסקה י”ב]

ועוד נאמר במדרש: “יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד“. יָשֵׁן לו אותו שכתוב בו, ה’ אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד… דבר אחר, “יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד”, יְשֵׁנִים הם מן המצוות.  [מדרש פנים אחרים נוסח ב’ פרק ג’]

המן הרשע רצה לנצל את ההזדמנות שעם ישראל נפלו לשינה, ואפילו הסיפורים בתורת משה לא יעוררו אותם משנתם, וכן גם אלוקיהם ישן, היות והוא לא גאל אותם בסוף השבעים שנה, ובפרט שהפור שהפיל נפל על חודש אדר החודש בו מת משה רבנו מושיען של ישראל, וכעת חשב המן הרשע שתצליח מזימתו הרעה ויוכלו הוא והמלך אחשורוש ‘לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים’ ח”ו.

מרדכי בדורו כמשה בדורו

המן ידע אמנם שמשה מת בחודש אדר אך לא ידע שגם נולד באדר, כמאמר חז”ל: “הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל”, תָּנָּא, כֵּיוָן שֶׁנָּפַל פּוּר בְּחֹדֶשׁ אֲדָר, שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה, אָמַר, נָפַל לִי פוּר בַּיֶּרַח שֶׁמֵּת בּוֹ מֹשֶׁה רַבָּן, וְהוּא לָא יָדַע שֶׁבְּשִׁבְעָה בַאֲדָר מֵת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, וּבְשִׁבְעָה בַאֲדָר נוֹלַד מֹשֶׁה רַבֵּינוּ.                                                                                                                     [מגילה י”ג:]

כלומר, אמנם משה רבנו ‘מת’ בחודש אדר אך תיכף ‘נולד’ משה רבנו שוב בצורה חדשה ומשוכללת יותר, והוא מרדכי היהודי. ולכן דרשו חז”ל שמרדכי בדורו היה כמשה בדורו, וזו לשונם: “אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי”. ‘אִישׁ’, מלמד שהיה מרדכי שקול בדורו כמשה בדורו דכתיב ביה: “וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד”. מה משה עמד בפרץ דכתיב: “וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית”, אף מרדכי כן דכתיב: “דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ”. מה משה לימד תורה לישראל דכתיב: “רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים”, אף מרדכי כן דכתיב: “דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת”, וכתיב: “אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר”.                                                                        [מדרש רבה אסתר פרשה ו’ פסקה ב’]

אחר שנפלו עם ישראל בדורו של מרדכי ‘לשינה עמוקה’ יותר, שאפילו סיפורי התורה שבתורת משה לא הועילו להם לעוררם משנתם, שלח הקב”ה פיתרון לבעיה זו על ידי מרדכי, שיעוררם משנתם על ידי מגילת אסתר, המגלה את ההסתרה. וסיפור המגילה הוא מסיפורי המעשיות של התורה הקדומה שקדמה לעולם אלפיים שנה.

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות  

נאמר בספר משלי: “וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם”. [משלי ח’, ל’]

ואמרו חז”ל במדרש וזו לשונם:  קודם שנברא העולם היתה תורה כתובה ומונחת בחיקו של הקב”ה ואומרת שירה עם מלאכי השרת שנאמר: “וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ”.                                                                                          [אבות דרבי נתן פרק אחד ושלשים]

אמר רבי שמעון בן לקיש, שני אלפים שנה קדמה התורה לברייתו של עולם, הדא הוא דכתיב: “וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם”, ויומו של הקב”ה אלף שנים דכתיב: “כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל”. [מדרש רבה בראשית פרשה ח’ פסקה ב’]

כך אמר האלהים לישראל, עד שלא בראתי את העולם הזה התקנתי את התורה שנאמר:”וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן”. [מדרש רבה שמות פרשה ל’ פסקה ט’]

ר’ חוניא בשם ריש לקיש, שני אלפים שנה קדמה התורה לברייתו של עולם, מה טעם? : “וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם”, ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנים שנאמר: “כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר”. [מדרש רבה שיר השירים פרשה ה’ פסקה י’]

וכתב בעל השל”ה הק’ בספרו וזו לשונו: והנה יש שתי תורות, אחד התורה הניתנה לנו מסוד [א] ד”ו פרצופין תפארת ומלכות, שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ועליהם רמז, “מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה” (דברים ד’, ל”ו), [ב] שמים וארץ הם ד”ו פרצופין כנודע.

אמנם יש תורה קדומה והיא גנוזה בסוד אור הגנוז, שעליה רמזו רז”ל התורה קדמה לעולם אלפיים שנה (בראשית רבה ח’, ב’).

[א] ד”ו פרצופין הם דכר ונוקבא, שהם התורה שבכתב והתורה שבעל פה, התורה שבכתב נחשבת ‘דכר’ – ‘זכר’ היות והזכר משפיע, כך גם התורה שבכתב השפיע אותה הקב”ה עלינו ע”י משה רבנו, והתורה שבעל פה נחשבת ‘נוקבא’ – ‘נקבה’ היות והיא נוצרה מהתבוננות החכמים ועיונם בתורה שבכתב.

[ב] התורה שבכתב ניתנה מן השמים והתורה שבעל פה נוצרה מהחכמים שבארץ.