מעשה ג’ מעשה מחיגר – חלק 3

ענתה הלבנה ואמרה: אתה דואג דאגות אחרים, אני אספר לך עסק שלי. היות שיש לי אלף הרים, וסביבות האלף הרים יש עוד אלף הרים, ושם מקום שדים, והשדים יש להם רגלי תרנגולים, ואין להם כח ברגליהם ויונקים מרגליי, ומחמת זה אין לי כח ברגליי, ויש לי אבק, היינו פול {אגודה}, שהוא רפואה לרגליי, ובא רוח ונושא אותו.

‘השדים’ מסמלים את עקמימות הלב, העצבות, הספקות וההרהורים אחר מידותיו והנהגותיו יתברך וכו’.

‘והשדים יש להם רגלי תרנגולים, ואין להם כח ברגליהם’- עקמימות הלב והעצבות גורמות לחלישות הדעת, ואז כביכול אין כח לאדם ‘לעמוד על רגליו’ ביציבות, וכל שכן שאינו יכול במצב זה ‘ללכת’, להתקדם ולעלות מדרגה לדרגה.

‘ויונקים מרגליי, ומחמת זה אין לי כח ברגליי’- עקמימות הלב והעצבות מקבלות ‘חיות’ וכח ‘מרגלי הלבנה’, כמו שנאמר: “רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת” [משלי ה’, ה’].

ועל זאת כתב ר’ נתן: “כִּי עִקַּר הָעַצְבוּת שֶׁהִיא עִקַּר גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת פְּגִימַת הַלְּבָנָה. כִּי הַמְאוֹרוֹת הֵם בְּחִינַת שִׂמְחָה, וּבִתְחִילָּה הָיוּ שְׁנֵיהֶם גְּדוֹלִים וְעַל – יְדֵי קִטְרוּג הַיָּרֵחַ נִתְמַעֲטָה שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת יְהִי מְאֹרֹת חָסֵר, וּמִזֶּה הַחִיסָּרוֹן הוּא יְנִיקַת הָעַצְבוּת בִּבְחִינַת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה “מְאֹרֹת חָסֵר דָּא לִילִית”. שֶׁמִּשָּׁם כָּל הַיְלָלָה וְהָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחוֹרָה שֶׁהִיא בְּחִינַת חֹשֶׁךְ.”

[ליקוטי הלכות- הלכות ברכת הודאה הלכה ו’]

‘ויש לי אבק, היינו פול {אגודה}, שהוא רפואה לרגליי’- הרפואה והתיקון לחלישות הדעת והעצבות הוא ‘האבק’ בחינת “וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה” הענווה והשפלות, המביאות את האדם לשמחה אמיתית.

ועל זאת כתב ר’ נתן בהמשך דבריו: “כִּי עִקַּר עֲלִיַּת הַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה הוּא עַל – יְדֵי שִׂמְחָה, וְעִקַּר הַשִּמְחָה הִיא עַל – יְדֵי עֲנָוָה וְקַטְנוּת דַּיְקָא שֶׁהִיא לִהְיוֹת קָטָן בְּעֵינָיו בֶּאֱמֶת…  שֶׁזֶּה עִקַּר הַתִּקּוּן הַנַּעֲשֶׂה עַל – יְדֵי שִׂמְחַת הַמִּצְוָה שֶׁהִיא לְהַעֲלוֹת הָרַגְלִין שֶׁמִּשָּׁם עִקַּר יְנִיקַת הַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁהִיא בְּחִינַת עַצְבוּת, כִּי עַל – יְדֵי שִׂמְחַת הַמִּצְוָה מַעֲלִין הַמַּלְכוּת… וְזֶהוּ בְּחִינַת “עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק” שֶׁהוּא מְקוֹם אֲחִיזַת הַחִיצוֹנִים לְהַעֲלוֹת הָרַגְלִין מִשָּׁם.

ענתה הלבנה ואמרה: אתה דואג דאגות אחרים, אני אספר לך עסק שלי… השדים יש להם רגלי תרנגולים, ואין להם כח ברגליהם ויונקים מרגליי, ומחמת זה אין לי כח ברגליי, ויש לי אבק, היינו פול {אגודה}, שהוא רפואה לרגליי, ובא רוח ונושא אותו.

‘האבק’ שהוא הרפואה ‘לרגלי הלבנה’, מסמל את ‘האבק’ שנוצר כתוצאה מהמאבק בין האדם ליצר הרע {שהרי שורש המילה ‘מתאבק’ הוא ‘אבק’ כידוע, היות ובשעת המאבק מעלה המתאבק אבק ברגליו.} כמו שנאמר לגבי המאבק בין יעקב לשרו של עשיו: “וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ”.

ועל זאת דרשו חז”ל: “בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ”… אמר ר’ יהושע בן לוי: מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד, כתיב הכא “בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ” וכתיב התם “וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו“. [חולין דף צא.]

ועוד אמרו חז”ל: אמר רבי לוי: גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר: “שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ”. [יומא דף פו.]

ויוצא לנו מכאן, שמעצם המאבק של האדם עם יצרו הרע נוצר אותו ‘האבק’ העולה עד ‘כסא הכבוד’, שהיא היא התשובה המגיעה עד כסא הכבוד.

ועוד דרשו חז”ל : “מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל”, זה יעקב אבינו… ברם רוכלותיו של יעקב לא היתה אלא מאותו ‘האבק’ שתחת רגליו. ר’ יודן אמר… כל הרוכלות שישראל עושין ומצליחין בעולם הזה בזכות אותו ‘האבק’ של יעקב אבינו… כל פרגמטיא {סחורה} שישראל עושין ומצליחין בעולם הזה בזכות אותו ‘האבק’ של יעקב אבינו… כל מלחמות שישראל עושין ומצליחין בזכות ‘האבק’ של יעקב אבינו… כל תורה שישראל עושין בעולם הזה בזכות יעקב אבינו… אותו ‘האבק’ נטלו הקב”ה ונתנו תחת כסא הכבוד שלו, הדא הוא דכתיב (נחום א’): “ה’ בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו“.       [מדרש רבה שיר השירים פרשה ג’ פסקה ח’]

‘ובא רוח ונושא אותו’- אותה רוח הנושאת את ‘האבק’ שהוא רפואה ‘לרגלי הלבנה’, שהן כל הנפילות והירידות של האדם, מסמלת את הרוח שטות שבאדם, הגורמת לאדם לאבד את הידיעה הזאת, שעצם המאבק עם יצרו הרע הוא עיקר תשובתו.

 

מעשה ג’ מעשה מחיגר – חלק 2

ושמע שהשמש עם הירח מדברים, והיה השמש קובל לפני הירח באשר שיש אילן שיש לו ענפים רבים, ופריו ועליו וכל ענף וענף ופרי ועלה יש לו סגולה מיוחדת…

‘האילן’ המכונה ‘עץ החיים’ מסמל את התאחדות הקב”ה בעמו ישראל, שהרי ‘אילן’ בגימטריא צ”א כמספר: שֵׁם יהו”ה – הקב”ה. וְשֵׁם אדנ”י – השכינה – כלליות נשמות ישראל.

וכן עם ישראל נמשלו לאילן, כמו שכתוב: “כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי” [ישעיה ס”ה, כ”ב]

‘ופריו ועליו וכל ענף וענף ופרי ועלה יש לו סגולה מיוחדת’: ובאמת, הקשר המיוחד בין הקב”ה לעם ישראל הנקראים ‘עם סגולה’ – “וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים”. [שמות י”ט, ה’] הינו קשר סְגוּלִי שאינו ניתן לתפיסת השכל האנושי, כמאמר רבנו בספרו “לקוטי מוהר”ן” סימן כ”א וזו לשונו:

“כִּי אֲנַחְנוּ נִקְרָאִים ‘עַם סְגֻלָּה’, כְּמוֹ סְגֻלָּה שֶׁעוֹשִׂין לִרְפוּאָה; אַף – עַל – פִּי שֶׁאֵין הַטֶּבַע מְחַיֵּב שֶׁיִּהְיֶה זֶה לִרְפוּאָה, אַף – עַל – פִּי – כֵן הַדָּבָר הַזֶּה מְסֻגָּל לִרְפוּאָה, וְזֶה לְמַעְלָה מֵהַטֶּבַע, שֶׁאֵין הַשֵֹּכֶל הָאֱנוֹשִׁי מֵבִין זֶה.

כְּמוֹ – כֵן אֲנַחְנוּ לָקַח אוֹתָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְעַם סְגֻלָּתוֹ, אַף – עַל – פִּי שֶׁאֵין הַשֵֹּכֶל הָאֱנוֹשִׁי מֵבִין אֶת כָּל זֶה, אֵיךְ לָקַח עַם מִתּוֹךְ עַמִּים, כְּמוֹ בִּשְׁעַת קְרִיעַת יַם – סוּף, שֶׁקִּטְרֵג מִדַּת – הַדִּין: הַלָּלוּ עוֹבְדֵי עַכּוּ”ם וְכוּ’, אַף – עַל – פִּי – כֵן הַקָּדוֹשׁ – בָּרוּךְ – הוּא לָקַח אוֹתָנוּ לְעַם קָדוֹשׁ. נִמְצָא שֶׁזֶּה הַדָּבָר כְּמוֹ סְגֻלָּה, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מֵהַטֶּבַע, לְמַעְלָה מִשֵֹּכֶל אֱנוֹשִׁי…”

אם כן, הקשר בין עם ישראל לקב”ה שאותו מסמל ‘האילן’, הינו קשר שלא ניתן להבינו בשום אופן בשכל האנושי המוגבל.

 ושמע שהשמש עם הירח מדברים, והיה השמש קובל לפני הירח באשר שיש אילן שיש לו ענפים רבים, ופריו ועליו וכל ענף וענף ופרי ועלה יש לו סגולה מיוחדת… וזה האילן היו צריכין להשקותו, ואם היו משקין אותו היה מסוגל מאוד, ולא די שאין אני משקה אותו, אלא שעל ידי שאני מזריח עליו אני מייבש אותו.

‘האילן’ מסמל את קשר האהבה הקדושה בין הקב”ה לעמו ישראל, הנמצא בפנימיות ‘נקודת הלב’ של כל יהודי ויהודי, וכן כביכול בפנימיות ‘נקודת הלב’ של קב”ה. ואותו קשר הוא קשר סגולי, שהוא מעל הטבע ומעל תפיסת השכל האנושי.

‘השמש’ מסמל גם את תפיסת השכל האנושי הנקראת ‘לוגיקה’, קובל בפני ‘הלבנה’ המסמלת את הרגשת הלב – האמונה, ואומר: ‘לא די שאין אני משקה אותו, אלא שעל ידי שאני מזריח עליו אני מייבש אותו’.

 כלומר במקום ‘להשקות את האילן’ עם ‘מימי הדעת’ ולחזק את הקשר הסגולי, אני מזריח עליו ומייבש אותו, בזה שמתעקש האדם להבין בשכלו האנושי המוגבל והמצומצם, ועובר הוא גם על האיסור שאסרו חז”ל ואמרו: “במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור. במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות.” [מסכת חגיגה דף יג.]

ועל זאת כתב רבי נתן וזו לשונו: “וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז”ל עַל פָּסוּק, ‘עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ’. דָּבָר זֶה נִשְׁאַל לַחֲכָמִים וְלַנְּבִיאִים וְלֹא פֵּרְשׁוּהוּ, עַד שֶׁפֵּרְשׁוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ, וּמַסְקוּ שֶׁעִקַּר הַחֻרְבָּן עַל שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה, כִּי עִקַּר הַקִּלְקוּל שֶׁלָּהֶם הָיָה שֶׁנָּפְלוּ בְּדַעְתָּם כָּל כָּךְ עַד שֶׁנִּכְנְסוּ לַחֲקִירוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיג עַד שֶׁלֹּא יָדְעוּ לְהַבְחִין בֵּין קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל לְזֻהֲמַת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, עַד שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה שֶׁהוּא ‘אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים’, כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בָּזֶה מֵחֲמַת שֶׁיָּדְעוּ בְּעַצְמָן עֹצֶם קִלְקוּלָם, עַל – כֵּן אָמְרוּ ‘נִהְיֶה כַּגּוֹיִם’, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב, ‘וַאֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם נִהְיֶה כַּגּוֹיִם’.

וּבֶאֱמֶת זֶה הַפְּגָם גָּדוֹל מִכָּל הַפְּגָמִים, כִּי זֶה עִקַּר פְּגַם הָאֱמוּנָה שֶׁרוֹצֶה לְהָבִין וּלְהַשִּיג דַּרְכֵי ה’, וְכָל זֶה מֵחֲמַת שֶׁהָיוּ מְרַחֲקִים עַצְמָן מְאֹד מִצַּדִּיקֵי אֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ‘וַיִּהְיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי אֱלֹקִים וּמְתַעְתְּעִים בִּנְבִיאָיו’, וְלֹא בִּטְּלוּ דַּעְתָּן אֲלֵיהֶם שֶׁהֵם בְּחִינַת ‘מֹשֶׁה’ שֶׁהֵם מַעֲלִין מִשְּׁמָד לְרָצוֹן וּמַבְדִּילִין בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים וְיוֹדְעִים לִמְצֹא הַנְּקֻדָּה טוֹבָה בְּכָל אֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל אֲפִלּוּ אִם נָפַל כְּמוֹ שֶׁנָּפַל רַחֲמָנָא לִצְלַן.

[ליקוטי הלכות או”ח – הלכות ברכת השחר הלכה ה’]

 

מעשה ג’ מעשה מחיגר

מעשה בחכם אחד, קודם מותו קרא את בניו ומשפחתו וציוה אותם להשקות אילנות. גם יש לכם רשות לעסוק בשאר פרנסות, אבל בזה תשתדלו להשקות אילנות. אחר כך נפטר החכם והניח בנים, והיה לו בן אחד שלא היה יכול לילך, והיה יכול לעמוד, רק שלא היה יכול לילך, והיו אחיו נותנים לו סיפוק דיי פרנסתו, והיו מספיקים אותו כל כך עד שנשאר לו.

כותרת המעשה שלנו הינה: “מעשה מחיגר“. חיגר הינו אדם נכה רגלים, כלומר יש לו אמנם רגלים שלמות אך חסרה בהן חיות, ולכן רגליו אינן מתפקדות ואינו מסוגל להלך.

העולם הזה בכלליותו מכונה “רגלים” כמו שנאמר: “כֹּה אָמַר ה’ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי.”  [ישעיה ס”ו, א’]

וכן עיקר מעלת האדם על פני המלאכים, שלאדם יש רגלים בהן יכול הוא להלך ולעלות מדרגא לדרגא ולכן נקרא האדם “מהלך”, מה שאין  כן למלאכים אין רגלים, והם תמיד נמצאים במדרגה אחת הקבועה להם מראש, ולכן נקראים הם “עומדים”.

כמו שנאמר: “וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה.” [זכריה ג’, ז’]

ואם כן דוקא בעולם הזה בעולם התחתון, יכול האדם ללכת ולעלות מדרגא לדרגא. ואף רגלי האדם נמצאות בחלק התחתון של קומת גוף האדם.

נמצא שבמדרגות התחתונות דוקא, שהן כל הירידות והנפילות של כל אחד ואחד, דוקא אז מתאפשר לאדם לעלות וללכת מדרגא לדרגא.

אך כאשר חסרה חיות ברגלי האדם, אזי רגליו משותקות ואינו מסוגל להלך בהן, ואין ברגליו כל תועלת. ועיקר החיות היא החכמה והשכל, כמו שנאמר: “הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ.” [קהלת ז’, י”ב]

אם כן מה שחסר לעולם “החיגר” ולאדם “החיגר”, היא אותה חיות שהיא החכמה והשכל, שצריך להמשיכה למדרגות התחתונות, שהן הירידות והנפילות.

מעשה בחכם אחד, קודם מותו קרא את בניו ומשפחתו וציוה אותם להשקות אילנות. גם יש לכם רשות לעסוק בשאר פרנסות, אבל בזה תשתדלו להשקות אילנות. אחר כך נפטר החכם והניח בנים, והיה לו בן אחד שלא היה יכול לילך, והיה יכול לעמוד, רק שלא היה יכול לילך, והיו אחיו נותנים לו סיפוק דיי פרנסתו, והיו מספיקים אותו כל כך עד שנשאר לו.

וציוה אותם להשקות אילנות- האדם כידוע נמשל לאילן כמו שנאמר: “כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה” [דברים כ’, י”ט].

והאילן מורכב משלשה חלקים: א.שורשי האילן. ב. גוף (גזע) האילן. ג. ענפי האילן.      ובאמת, החלק העיקרי של האילן הם השורשים, שבהם תלויה חיות האילן ומהם שותה וגדל האילן, וכאשר משקים את האילן, משקים את שורשיו ולא את ענפיו או את גזעו.

החכם מצווה על בניו “להשקות אילנות”, כלומר שיכניסו בבני האדם שנמשלו לאילנות חכמה ודעת, שהרי המים נמשלו לדעת, כמו שנאמר:  “כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה’ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים”. [ישעיה י”א, ט’]

ועם “מי הדעת” צריך להשקות את “שורשי האילנות”, שהם כנגד “רגלי האדם”, המסמלים את העולם הזה והמדרגות הנמוכות, הירידות, והמצבים הקשים והחשוכים העוברים על כל אחד ואחד.

שבמצבים אלו בדרך כלל האדם אובד עצות, והעיקר לתת לו עצות איך להתנהג בעולם הזה ובמצבים קשים אלו.   ואף העצות נמשלו למים כמו שנאמר: “מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ”. [משלי כ’, ה’]

וכאשר מכניסים חכמה ושכל ועצות טובות ל”רגלי האדם”, אז “רגליו” מקבלות חיות וכוח, ויכול הוא להלך מדרגא לדרגא ולגדול יותר ויותר.

ולכן המשיח נקרא על שם הרגלים כמו שנאמר: “מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה“. [ישעיה נ”ב, ז’]

 היות והמשיח יתקן את “מדרגת הרגלים”, ויכניס שם דעת הנקראת “מעייני הישועה”.

מעשה ב’ “ממלך וקיסר” – חלק 2

מעשה בקיסר אחד, שלא היה לו בנים. גם מלך אחד לא היה לו בנים. ונסע הקיסר על הארץ לשוטט לבקש אולי ימצא איזה עצה ותרופה להוליד בנים. גם המלך נסע כמו כן…

ההבדל בין מלך לקיסר הוא: קיסר הוא מלך המולך על כמה מלכים, ואילו מלך הוא המולך על מדינה אחת, כך הקב”ה הנקרא מלך מלכי המלכים, מורה על שורש מידת מלכותו יתברך שאותה מסמל “הקיסר“, ואילו “המלך” מורה על מידת מלכותו יתברך.

אך לשניהם אין “בנים”, המסמלים את עניין היציאה מן הכוח אל הפועל, כשם שהבן לפני שנולד אזי היה הבן בכוח במוח אביו, ואילו אחרי שנולד יצא הבן מן הכוח אל הפועל. ולכן נסעו הקיסר והמלך “על הארץ” כדי “להוליד בנים” כדי שתתגלה מלכותו יתברך על הארץ דייקא, שדווקא על הארץ הגשמית ועל אנשים מגושמים ניתן לגלות את  מידת מלכותו יתברך.

וזו לשון ה”עץ חיים“: בעניין תכלית הכוונה של בריאת העולמות … לדעת סיבת בריאת העולמות לאיזה סיבה הייתה… לפי שהנה הוא יתברך מוכרח שיהיה שלם בכל פעולותיו וכוחותיו ובכל שמותיו של, גדולה, ומעלה וכבוד, ואם לא היה מוציא פעולותיו וכוחותיו לידי פועל ומעשה לא היה כביכול נקרא שלם לא בפעולותיו ולא בשמותיו וכינויו.

כי הנה השם הגדול שהוא בן ד’ אותיות הוי”ה נקרא כן על הוראות הוויתו הנצחית וקיומו לעד, היה, הווה ויהיה, טרם הבריאה, ובזמן קיום הבריאה, ואחרי התהפכו אל מה שהיה.

ואם לא נבראו העולמות וכל אשר בהם, לא יוכל ליראות אמיתת הוראת הוויתו יתברך הנצחית, בעבר, והווה, ועתיד, ולא יהיה נקרא בשם הוי”ה כנ”ל.

וכן שם אדנו”ת נקרא כן על הוראת אדנות, היות לו עבדים והוא אדון עליהם ואם לא היה לו נבראים לא יוכל ליקרא בשם אדון ועל דרך זה בשאר שמות כולם, וכן בעניין הכינויים כגון: רחום, וחנון, ארץ אפים לא יקרא על שמם זולת בהיות נבראים בעולם שיקראו לו ארך אפים וכיוצא בזה בשאר הכינויים כולם.

אמנם בהיות העולמות נבראים אז יצאו פעולותיו וכוחותיו יתברך לידי פועל ויהיה נקרא שלם בכל מיני פעולותיו וכוחותיו וגם יהיה שלם בכל השמות וכינוים בלתי שום חסרון כלל ח”ו. (עץ חיים-שער א’ ענף א’)

ונזדמנו שניהם לפונדק אחד, ולא היו יודעים זה מזה. והכיר הקיסר בהמלך, שיש לו נימוס (של מלכות), ושאל אותו, והודה לו שהוא מלך. גם המלך הכיר בקיסר גם כן, והודה לו גם כן.

והודיעו זה לזה שנוסעים בשביל בנים. ונתקשרו שניהם, באם שיבואו לביתם ויולידו נשותיהם זכר ונקבה באופן שיהיו יכולים להתחתן, אזי יתחתנו בין שניהם. ונסע הקיסר לביתו והוליד בת, והמלך נסע לביתו והוליד בן, וההתקשרות הנ”ל נשכח מהם:

“בת הקיסר” מסמלת את מידת המלכות דקדושה, ו”בן המלך” מסמל את הצדיק יסוד עולם מלך המשיח, שלו לבדו ראויה המלוכה באמת שהיא “בת הקיסר”.

ומטרת בריאת העולם הייתה כידוע לגלות מלכותו יתברך, והזמן בו יצאה הבריאה מן הכוח אל הפועל הוא ראש השנה, כמו שנאמר “היום הרת עולם”, ולכן בראש השנה מתפללים אנו שתתגלה מלכותו יתברך ומלכות בית דוד משיחו, כמו שאומרים בתפילת ראש השנה:”..וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָוִד מְשִׁיחֶךָ…  וּצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ. וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ… וְתִמְלֹךְ אַתָּה הוּא ה’ אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה לְבַדֶּךָ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ.” והיות ואין מלך בלא עם, לכן מצפה הקב”ה שאנו נמליך אותו ואת משיחו עלינו .

וזו לשונו של רבי נתן: “וְעַל – כֵּן מַמְלִיכִין אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּכָל הַתְּפִלּוֹת וְאוֹמְרִים הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט וְכַיּוֹצֵא, כִּי אָז נִתְגַּלֶּה בְּחִינַת רוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ הַמַּלְכוּת (המרומזת בקיסר).

כִּי הִתְגַּלּוּת מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ הוּא הִתְגַּלּוּת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ (המרומזת במלך), כִּי עִקַּר הִתְגַּלּוּת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא לֶעָתִיד כְּשֶׁיִּתְגַּלֶּה מַלְכוּת מָשִׁיחַ (המרומזת בשידוך והחיבור בין בן המלך לבת הקיסר), כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, ‘וְהָיָה ה’ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא’ וְכוּ’.” [ליקוטי הלכות – הלכות ראש השנה הלכה ב’]

ומובן מדוע הזהיר רבנו כל כך שיבואו אליו בראש השנה דווקא, והתבטא בחריפות ואמר: “הראש השנה שלי עולה על הכל…ויזהרו כל האנשים המקורבים אלי, שיהיו כולם על ראש השנה…הראש השנה שלי הוא חידוש גדול…ה’ יתברך נתן לי זאת במתנה, שאני יודע מהו ראש השנה. לא מבעיא אתם כולכם בוודאי תלויין בראש השנה שלי, אלא אפילו כל העולם כולו תלוי בראש השנה שלי…מה אומר לכם, אין דבר גדול מזה, מלהיות אצלי על ראש השנה.” [חיי מוהר”ן ת”ג, ת”ד, ת”ו]

מעשה מאבידת בת מלך – חלק 3

וראה שם מעדנים ומאכלים טובים, ועמד ואכל והלך ושכב בזוית לראות מה נעשה שם, וראה שהמלך ציוה להביא המלכה…

וסיפר לה, שאביה מצטער מאוד ושהוא מבקשה כמה שנים. ושאל אותה:

איך אני יכול להוציא אותך? ואמרה לו שאי אפשר לך להוציא אותי כי אם כשתהיה בוחר לך מקום ותהיה יושב שם שנה אחת, וכל השנה תתגעגע אחרי להוציא אותי, ובכל זמן שיהיה לך פנאי, תהיה רק מתגעגע ומבקש ומצפה להוציא אותי…

השני למלכות נכנס ל”מבצר הלא טוב” ששם היה הכל מסודר מתוקן נאה ואין שם עיכובים, וראה שם מעדנים ומאכלים טובים, אכל מהם והרשה לעצמו לשכב בקרן זווית.

 וכאן נשאלת השאלה, אחרי שנים של חיפושים מייגעים במדבריות בשדות וביערות במשך כמה שנים, סוף סוף מצא השני למלכות את בת המלך האבודה, איך זה שלפתע המאכלים והמעדנים מעסיקים אותו במקום לעסוק באיך להוציא את בת המלך משם, ושוכב הוא במנוחה בקרן זווית , משל בא הוא לחזות באיזו הצגה?!

התשובה לתמיהה זו היא, שזהו “מבצר הלא טוב” שיצרה עבורנו “תרבות המערב” “מבצר” של נוחות, פינוקים, ותאוות, שנוכל להשיג את כל מבוקשנו במהירות המקסימאלית וללא עיכובים.

 וכך, כאשר לב האדם עסוק בעצמו ולספק את תאוותיו הרגעיות, ממילא גלות השכינה וחסרונו של הקב”ה לאט לאט מפסיקים לעניין אותו, ו”מבצר הלא טוב” גרם לשני למלכות ל”התקרר” בלהיטותו בחיפוש בת המלך.

והפיתרון למצב זה עונה לו בת המלך,שתהיה בוחר לך מקום ותהיה יושב שם שנה אחת, וכל השנה תתגעגע אחרי להוציא אותי“.

ועל זאת כתב רבי נתן: וְעַל – כֵּן נִקְרָא ‘בֵּית הַמִּדְרָשׁ’, בְּחִינַת ‘דִּרְשׁוּ ה’ וְעֻזּוֹ’, כִּי צְרִיכִין לְבַקֵּשׁ וְלִדְרשׁ ה’ מְאֹד, דְּהַיְנוּ לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ אֶת הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה בִּבְחִינַת, “אִם יֵשׁ עֹשֵׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ” וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב, שֶׁצְּרִיכִין לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ מְאֹד אֵיךְ אוֹחֲזִין בָּאֱמוּנָה, וְהָעִקָּר עַל – יְדֵי שֶׁמְּחַפְּשִׂין וְדוֹרְשִׁין וּמְבַקְּשִׁין בֶּאֱמֶת לִמְצֹא אֶת הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בְּחִינַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ רוּחַ נְבוּאָה שֶׁעַל יָדָם עִקַּר הַמְשָׁכַת הַתּוֹרָה בְּכָל דּוֹר, שֶׁעַל – יְדֵי זֶה עִקַּר בֵּרוּר אֱמוּנַת חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, שֶׁהוּא הָעִקָּר. וְעַל – כֵּן נִקְרָא ‘בֵּית הַמִּדְרָשׁ’, לְשׁוֹן דּוֹרֵשׁ וּמְבַקֵּשׁ. (ליקוטי הלכות – הלכות בית הכנסת הלכה ו)

בתוך כך ראה שבא עוד רוח אחד. וכעס עליו הממונה הנ”ל: מדוע נתאחרת לבוא? הלא גזרתי, שיבואו כל הרוחות, ולמה לא באת עימהם?  השיב לו, שנתעכבתי מחמת שהייתי צריך לשאת בת מלכה אל הר של זהב ומבצר של מרגליות. ושמח מאוד…  וגזר על הרוח הנ”ל, שיוליך אותו לשם. ובא הרוח סערה ונשא אותו לשם.

ה“רוח סערה” מסמלת את היצר הרע וחיילותיו, רוח הטומאה, כמובא בליקו”מ:   “וְהוּא בְּחִינַת רוּחַ הַטֻּמְאָה, בְּחִינַת רוּחַ סְעָרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִיר” (סימן ח’).

 ודווקא אותה רוח סערה שלקחה את בת המלך להר של זהב ומבצר של מרגליות וגרמה לה ללכת לאיבוד, היא גם זו שלקחה את השני למלכות לשם שיוציא את בת המלך משם.

כי באמת, אותו יצר הרע המרחיק את האדם מהשי”ת, הוא גם זה שמקרבו אליו בעצם רדיפתו כשרודף את האדם כמובא בליקו”מ:”וְזֶה בְּחִינַת “וּפַרְעֹה הִקְרִיב” ‘שֶׁהִקְרִיב אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם’, שֶׁעַל – יְדֵי רְדִיפָתוֹ אוֹתָם נִתְקָרְבוּ יוֹתֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ”.  (ח”ב סימן י”ג)

ועל זאת כתב ר’ נתן:” זֶה בְּחִינַת וּפַרְעֹה הִקְרִיב, שֶׁהִקְרִיב אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כִּי מִי שֶׁחָס עַל חַיָּיו הָאֲמִתִּיִּים הַנִּצְחִיִּים כָּל מַה שֶּׁרוֹאֶה שֶׁהַסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵם בְּחִינַת הֵיכְלֵי הַתְּמוּרוֹת, מִתְגַּבְּרִים וּמִשְׁתַּטְּחִים וּמִתְפַּשְּׁטִים יוֹתֵר וְיוֹתֵר, כְּמוֹ כֵן הוּא מִתְגַּבֵּר וּמִתְאַמֵּץ וּמִזְדָּרֵז יוֹתֵר לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵחֲמַת שֶׁרוֹאֶה שֶׁרוֹצִים, חַס וְשָׁלוֹם, לִדְחוֹתוֹ לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם, וְזֶה בְּחִינַת הִתְרַחֲקוּת תַּכְלִית הִתְקָרְבוּת, יְרִידָה תַּכְלִית הָעֲלִיָּה…

וְזֶה, “וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם”. יְשִׁיבָה לְשׁוֹן עַכָּבָה זְמַן רַב, כְּמוֹ, “וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים”, הַיְנוּ שֶׁזָּכָה לָזֶה שֶׁיִּתְגַּלֶּה אֵלָיו ה’ עַל – יְדֵי שֶׁיָּשַׁב וְנִתְעַכֵּב יָמִים רַבִּים אֵצֶל פֶּתַח הָאֹהֶל, שֶׁהוּא פֶּתַח הַקְּדֻשָּׁה.., אֲבָל הוּא יָשַׁב וְנִתְעַכֵּב פֶּתַח הָאֹהֶל. ‘כְּחֹם הַיּוֹם’ זֶה בְּחִינַת הִתְגַּבְּרוּת חֲמִימוּת הַיֵּצֶר הָרָע, שֶׁעַל זֶה נֶאֱמַר, “אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם”…

אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַטְעוֹת אֶת עַצְמוֹ וְחוֹשֵׁב עַל תַּכְלִיתוֹ הַנִּצְחִי בֶּאֱמֶת אֵינוֹ שָׁב לְאָחוֹר בְּשׁוּם אֹפֶן בָּעוֹלָם יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה… אֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת מְקוֹמוֹ וְיוֹשֵׁב וּמִתְעַכֵּב אֵצֶל הַפֶּתַח הָאֹהֶל שֶׁל הַצַּדִּיקִים וְהַכְּשֵׁרִים עַד שֶׁיְּרֻחַם מִן הַשָּׁמַיִם, בִּבְחִינַת וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.

(ליקוטי הלכות ה’ אישות ה”ד)

מאבידת בת מלך – חלק 2

מעשה א’ – מאבידת בת מלך

פעם אחת היה מתוועד עימה ביחד באיזה יום ונעשה ברוגז עליה, ונזרקה מפיו דיבור: שהלא טוב ייקח אותך  (דער ניט גוטער זאל דיך נעמען).

שהלא טוב ייקח אותך – הבת מלך הנלקחת ‘ללא טוב’, מסמלת את גלות השכינה, שהן כלליות נשמות ישראל הנמצאות ‘בגלות הדעת’ שהיא העצבות והמרה שחורה.

וכן כתב רבנו:”וְגָלוּת הַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת לֵב שֶׁהוּא שִׂמְחָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, עִיקַּר גָּלוּתָהּ כְּשֶׁעַצְבוּת שֶׁהֵם הַקְּלִפּוֹת גּוֹבְרִים עָלֶיהָ, בִּבְחִינַת: “וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ”. (ליקוטי מוהר”ן כ”ד)

‘הלא טוב’ הוא בעצם, צורת הסתכלות על כל מקרי ועניני האדם והעולם וכיצד מתפרשים הם אצלנו.

והכל תלוי כמובן בעיני המתבונן, יש מי שרואה את הטוב שבכל דבר והוא מלא שמחה וחדווה תמיד.

 ויש מי שרואה תמיד את ‘הלא טוב’ הנמצא כביכול בהנהגת הבריאה, ומשוכנע שזהו המצב האמתי, ולא יכול להיות שהמציאות מתפרשת אחרת.

וגם אם יבוא מישהו ויפרש לו את המציאות לטובה לא יאמין לדבריו, וייראה אותו אדם בעיניו כהזוי ‘שלא חי את המציאות’, או כאדם תמים ונאיבי, שלא מבין את מציאות העולם נכון.

ולכן נאמר:”וַיַּרְא ה’ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם” (בראשית ו’,ה’)

העיתונים וכל כלי התקשורת, מלאים מבשורות רעות אסונות ושחיתויות, ומראים כאילו זו המציאות בעולם, ואת הבשורות טובות והישועות הנעשים עימנו בכל יום ויום אפילו לא טורחים להזכיר וגם לא באותיות מיקרוסקופיות.

ואפילו לומדי התורה והמוכיחים, טורחים לדבר ולהזכיר דווקא את החסרונות והצד השלילי ומציירים את הקב”ה והנהגתו מלאה דינים קשים ואיומים.

וזהו אם כן, עיקר גלות השכינה שהן כלליות נשמות ישראל, כאשר הדעת שלהם נמצאת בגלות והם בעצבות .

ולעומת זאת עיקר הגאולה היא שמחה כמו שנאמר:”אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִינָּה” (תהילים, קכ”ו).

וזהו עיקר גלות השכינה שהן כלליות נשמות ישראל,  שנלקחים הם לאשליית ‘הלא טוב’.

אחר כך ראה מבצר (שקורין שלאס), וכמה חיילות היו עומדים שם סביבו. והמבצר היה נאה ומתוקן ומסודר מאוד עם החיילות, והיה מתיירא מפני החיילות, פן לא יניחוהו לכנוס.

…והיו מניחים אותו, ולא עכבוהו כלל. והיה הולך מחדר לחדר בלי עיכוב, ובא לפלטין אחד וראה, שישב שם המלך בעטרה, וכמה חיילות שם וכמה משוררים בכלים לפניו, והיה שם נאה ויפה מאוד, והמלך ושום אחד מהם לא שאלוהו כלל…

(ושאל השני למלכות את הבת מלך)…את היא הבת מלך שנאבדה… האיך באת לכאן?  והשיבה: באשר שאבי המלך נזרק מפיו דיבור הנ”ל, וכאן, המקום הזה, הוא לא טוב:

כאשר נתבונן בדברים המאפיינים את המבצר, נראה שהמבצר היה ‘נאה ומתוקן ומסודר מאוד’, וכן לא היו לו שם עיכובים כלל וכלל –‘ והיו מניחים אותו, ולא עכבוהו כלל. והיה הולך מחדר לחדר בלי עיכוב’ … ‘והיה שם נאה ויפה מאוד, והמלך ושום אחד מהם לא שאלוהו כלל‘.

ולכאורה נראה המבצר הזה המקום האופטימאלי ביותר, שאליו אנו ורוב בני העולם היינו שואפים להגיע, לאותה שלווה ומנוחה, ללא דאגות, יגיעות ועיכובים, ושהכול ‘יזרום’ לנו בקלי קלות, והיינו מדרגים את המבצר הזה כ’מלון חמשה כוכבים’.

ואז נגשה הבת מלך לשני למלכות וגילתה לו, ‘כאן, המקום הזה, הוא לא טוב’.

‘מבצר הלא טוב’ הוא אשליית הביטחון שמעניק העולם המערבי , כסף, בנקים, חברות ביטוח, ביטחון, חינוך, כלכלה, מכוניות, חנויות, קופות חולים, בתי חולים וכו’.

ומה באמת עומד מאחרי כל זה?

התשובה לכך היא – ה-ת-נ-ת-ק-ו-ת מבורא עולם ויצירת אלטרנטיבה שלא תצריך אותנו להתפלל אליו בכל פעם ולבקש עזרתו, ולכן יוצרים אנו מבצר דמיוני של כסף, חברות ביטוח, קופות חולים וכו’.

ולכן אמרו חז”ל:”וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם, אמר רב ברדלא בר טביומי אמר רב כל שאינו בהסתר פנים אינו מהם, כל שאינו בוהיה לאכול אינו מהם.” (חגיגה ה. )

ופירש רש”י:אינו מהן – מזרע ישראל, דכתיב והסתרתי פני מהם  שצועק מצרות הבאות עליו, ואינו נענה שלא יבואו:    כלומר, אותו אחד שאין לו צרות וקשיים אינו מזרע ישראל ומנותק הוא מהקב”ה והתלות בו.

מאבידת בת מלך – חלק 1

מעשה א’ – מאבידת בת מלך

ענה ואמר: בדרך סיפרתי מעשה, שכל מי שהיה שומעה, היה לו הרהור תשובה. וזו היא: מעשה במלך אחד, שהיו לו ששה בנים ובת אחת. ואותה הבת הייתה חשובה בעיניו מאוד, והיה מחבבה ביותר והיה משעשע עימה מאוד:

מעשה במלך אחד – “המלך אחד” מסמל את מלכו של עולם, כאשר היה הוא במצב אחיד כביכול והוא והנבראים היו באחדות גמורה.

שהיו לו ששה בנים – “הששה בנים”, מסמלים את “צינור השפע” המקשר ומחבר בין  “המלך” לבין “בת המלך”. וגם מסמלים הששה בנים את האות ו’ שהיא בגימטריא שש שהיא ו’ החיבור.

  והיות ותפקידה של האות ו’ הוא לחבר בין שניים ויותר, כגון, אם נאמר למשל, שולחן כיסא אזי לא יובן שהם משויכים, אך אם נוסיף את האות ו’ ביניהם, שולחן וכיסא, אזי יתחברו שניהם.

 הששה בנים הם זכרים, והבת מלך היא נקבה, וכידוע ההבדל המהותי בין זכר לנקבה הוא, שהזכר הוא משפיע והנקבה מושפעת.

ותפקידם של הששה בנים הוא, להשפיע את שפע “המלך האחד” ל”בת המלך” המושפעת, והם גם המחברים אותה אליו.

ובת אחת – אותה הבת שגם היא אחת כמו המלך האחד, הן כלליות נשמות ישראל שהן באמת חלק אלוקי ממעל, כמו שנאמר:” כִּי חֵלֶק ה’ עַמּוֹ” (דברים ל”ב,ט’).

ואותה הבת הייתה חשובה בעיניו מאוד, והיה מחבבה ביותר והיה משעשע עימה מאוד – אמרו חז”ל במדרש:”משל למלך שהייתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר מדאי והיה קורא אותה בתי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי ועד שקראה אמי.

כך הקב”ה, בתחילה קרא לישראל בת שנאמר, ‘שמעי בת וראי והטי אוזנך ושכחי עמך ובית אביך’.

 לא זז מחבבן עד שקראן אחותי, שנאמר, ‘פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קווצותיי רסיסי לילה’.” (מדרש רבה שמות נ”ב, ה’)

וכן דרשו חז”ל במדרש על הפסוק: “פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי“; “רבי ינאי אמר, תאומתי, כביכול לא אני גדולה ממנה ולא היא גדולה ממני“. (מדרש רבה שיר השירים ה’, ג’)

תמתי מלשון תאומתי, ובאמת  נשמות ישראל הן חלק מה’ יתברך ממש כמו שתי אחיות תאומות.

 

ואותה הבת הייתה חשובה בעיניו מאוד, והיה מחבבה ביותר והיה משעשע עימה מאוד: פעם אחת היה מתוועד עימה ביחד באיזה יום ונעשה ברוגז עליה.

ואותה הבת הייתה חשובה בעיניו מאוד, והיה מחבבה ביותר והיה משעשע עימה מאוד – אלפיים שנה קודם הבריאה, היה הקב”ה משתעשע עם בתו, כמו שנאמר : “וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת”. (משלי ח’,ל’)

ופירש רש”י : יום יום – אלפים שנה:

וה“מצודות דוד” פירש : “הייתי מגודלת אצלו והייתי לו לשעשוע בכל יום ובכל עת הייתי משחקת ומשמחת לפניו כבת האהובה לאביה“.

פעם אחת היה מתוועד עימה ביחד באיזה יום – “הזמן” שקודם הבריאה נקרא “יום אחד”, היות ועדיין לא נבראו הימים, ומימד הזמן לא היה קיים עדיין.

ואחר הבריאה, שנבראו שבעת ימי בראשית ונוצר מימד הזמן, נקראו הימים בלשון רבים. לכן המלך שהתוועד עם בתו “באיזה יום”, היינו באיזה יום מן הימים שאחר הבריאה.

ונעשה ברוגז עליה – “הברוגז” הינו שורש מידת הדין, מידת הצמצום, היוצרת אשליה של ריחוק והסתרה, היפך ממה שהיה קודם הבריאה.

ועל זאת כותב רבי נתן: “כִּי קֹדֶם הַבְּרִיאָה הָיָה הַכֹּל אֶחָד. וְאַחַר הַבְּרִיאָה הָיוּ שְׁנֵי דְּבָרִים הָאֶחָד וְהַבְּרִיאָה, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר כֹּחַ הַבְּחִירָה שֶׁמִּשָּׁם אֲחִיזַת הַשֶּׁקֶר שֶׁאֲחִיזָתוֹ מֵרִחוּק מֵאֶחָד, מִבְּחִינַת רַבִּים, בְּחִינַת בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים.

 וְעִקַּר עֲבוֹדָתֵנוּ לִכְלֹל אַחַר הַבְּרִיאָה בְּאֶחָד, הַיְנוּ לִכְלֹל בְּחִינַת הָרַבִּים בְּאֶחָד לֵידַע שֶׁגַּם בְּחִינַת הָרַבִּים נִמְשָׁכִין מֵהָאֶחָד שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִתְבַּטֵּל הַשֶּׁקֶר… הַיְנוּ כִּי עִיקַּר הִתְגַּלּוּת הַהַשְׁגָּחָה הוּא רַק בִּבְחִינַת אַחְדוּת, בְּחִינַת יוֹם אֶחָד, שֶׁהוּא מְרַמֵּז עַל עָלְמָא דְּאָתֵי שֶׁנִּקְרָא “יוֹם אֶחָד”, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב “וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה’ לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה “. כִּי אָז יֻכְלַל הַכֹּל בְּאֶחָד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, “בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד”, שֶׁאָז יִהְיֶה כֻּלּוֹ אֶחָד כֻּלּוֹ טוֹב.

 … כִּי זֶה עִקַּר בְּחִינַת הַנֵּס שֶׁהוּא הִתְגַּלּוּת הַהַשְׁגָּחָה, שֶׁהוּא שֶׁמְּגַלִּין שֶׁגַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת רַבִּים, בְּחִינַת אַחַר הַבְּרִיאָה שֶׁנִּבְרָא בְּשִׁבְעַת יְמֵי בְּרֵאשִׁית גַּם שָׁם מְאִירָה הַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ וְעַל יְדֵי זֶה נִכְלָל אַחַר הַבְּרִיאָה בְּקֹדֶם הַבְּרִיאָה.

וְזֶהוּ בְּחִינַת שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה, שֶׁהַיּוֹם אֶחָד (שהוא) בְּחִינַת עָלְמָא דְּאָתֵי, מֵאִיר בְּכָל שִׁבְעַת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, שֶׁהֵם כְּלָלִיּוּת הַבְּרִיאָה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִכְלָל אַחַר הַבְּרִיאָה בְּאֶחָד” (לקוטי הלכות הלכות שלוחין הלכה ג’)

פתיחה והקדמה אודות הספר “סיפורי מעשיות”

פתיחה והקדמה אודות הספר “סיפורי מעשיות”

בקיץ בשנת תקס”ו החל רבנו ז”ל לעסוק ולספר לתלמידיו סיפורי מעשיות. לפני שהחל רבנו לספר המעשיות הסביר רבנו את הסיבה שבגללה הוא נאלץ לספר מעשיות.

היות והתורות והשיחות שאמר לפניהם לא מועילות להם ‘להתעורר משנתם’, לכן יספר הוא להם מעשיות שודאי יעוררום משנתם.

וזו לשונו של רבי נתן בהקדמת הספר ‘סיפורי מעשיות’:

באותו הזמן שהתחיל רבנו ז”ל, לעסוק בסיפורי מעשיות אמר בפירוש בזה הלשון: ‘הנני אתחיל לספר מעשיות’, וכוונת דבריו היתה, כמו שאומר מאחר שאינו מועיל לכם לשוב אל ה’ יתברך על ידי התורות והשיחות הקדושות וכיוצא בזה. מה שעסק ביגיעות גדולות כל ימיו להשיבנו אל ה’ יתברך באמת לאמתו. ומאחר שאינו מועיל כל אלה על כן הוא מתחיל לעסוק בסיפורי מעשיות.

… שעל ידי סיפורי מעשיות של צדיק האמת מעוררין מהשינה את בני אדם שנפלו בשינה וישנים את ימיהם… ויש מעשיות שהם ‘בְּקֶרֶב שָׁנִים’, ויש ‘סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁל שָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת’ שהם בחינת ‘עַתִּיק‘.

ואז החל רבנו ז”ל לספר את המעשה הראשון מהשלוש עשרה סיפורי מעשיות, ‘המעשה מאבדת בת מלך’, שמלבד שהוא מעשה בפני עצמו, הוא גם הקדמה לספר ‘סיפורי מעשיות’.

ובראש השנה של שנת תקס”ז האריך רבנו להסביר את חשיבות הסיפורי מעשיות במאמר ס’ בספרו ליקוטי מוהר”ן, ואותו מאמר הוא גם פירוש על המעשה הראשון  ‘מאבדת בת מלך’.

מהי ‘שינה רוחנית’?

כתב רבנו וזו לשונו:                                                                                                          “יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּשֵׁנִים אֶת יְמֵיהֶם, וְאַף שֶׁנִּדְמֶה לְהָעוֹלָם שֶׁהֵם עוֹבְדִים אֶת הַשֵּׁם, וְעוֹסְקִים בְּתוֹרָה וּבִתְפִלָּה, אַף עַל פִּי כֵן כָּל עֲבוֹדָתָם אֵין לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נַחַת מֵהֶם. כִּי נִשְׁאָר כָּל עֲבוֹדָתָם לְמַטָּה, וְאֵין יָכוֹל לְהִתְרוֹמֵם וּלְהִתְעַלּוֹת לְמַעְלָה. כִּי עִקַּר הַחִיּוּת הוּא הַשֵֹּכֶל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קֹהֶלֶת ז’): “הַחָכְמָה תְּחַיֶּה אֶת בָּעָלֶיהָ”. וּכְשֶׁהָעֲבוֹדָה הִיא עִם שֵׂכֶל, מְשִׂימִין בָּהּ חִיּוּת שֶׁתּוּכַל לְהִתְעַלּוֹת. אֲבָל כְּשֶׁנּוֹפֵל לִבְחִינַת מֹחִין דְּקַטְנוּת, בְּחִינַת שֵׁנָה, אֵין יָכוֹל לְהִתְעַלּוֹת לְמַעְלָה.”                                                                                             [ליקוטי מוהר”ן מאמר ס’]

‘שינה’ הינו מצב בו נמצא האדם בחוסר מודעות, והוא עובד את ה’ יתברך כאשר המוחין שלו רדומים, כעין ‘חולה ירח’ (סהרורי) ההולך רדום, ועושה פעולות שונות, וכאשר מתעורר הוא משנתו אפילו לא זוכר הוא מה עשה.

אמנם במצב שינה  האדם הישן חי, נושם וליבו פועם, אך בזמן השינה אין לו רצונות, כיסופים וגעגועים. כך יכול האדם ללמוד תורה כל היום כולו ולהתפלל, ויהיה עסוק רק בצד הטכני של התורה והתפילה, ולא בחלק העיקרי שלה שהוא ההשתוקקות לה’ יתברך. על לימוד תורה כזה נאמר: “לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב אָיִן“. [משלי י”ז, ט”ז]

ועל המצב זה התנבא הנביא ישעיה: “כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם ה’ רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם… וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה…” [ישעיה כ”ט, י’-י”ד]

כלומר, לימוד תורה וקיום מצוות ותפילה בלא שימת לב. היא היא השינה הרוחנית, ה”רוּחַ תַּרְדֵּמָה” שעליה התנבא הנביא ישעיה.

ופירש המלבי”ם: הנה ה’ נסך, ויצק עליכם רוח תרדמה – כאילו נרדמתם בחיק הבלי עולם, ועל ידי כך עצם את עיניכם – אשר לא פתחתם אותם להביט אל פועל ה’ ומעשהו.

מהי ‘מצוות אנשים מלומדה’?

הסיבה לשינה העמוקה היא, “כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה“.

כדי להבין מה היא ‘מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה’, נמשול משל:

בחור ישיבה אחד נכנס בברית האירוסין בשעה טובה עם בחורה טובה ויראת שמים. כיון שלא ידע הבחור איך וכיצד לנהוג עם אשתו לעתיד, פנה למדריך חתנים לקבל ממנו עצה והדרכה בענייני שלום בית וחיי אישות תקינים.

לימד מדריך החתנים את החתן הטרי, נתן לו עצות מעשיות ואף ירד איתו לפרטים הקטנים ביותר. והיה אומר לו: “כאשר אתה למשל חוזר מהתפילה בבוקר תחייך חיוך רחב ותאמר: בוקר טוב אשתי היקרה! אחר כך תמתין כמה דקות ותשאל אותה: איך ישנת הלילה… ישנת טוב? ואחרי שהיא תגיש לך ארוחת בוקר תודה לה ותאמר: איזה אוכל טעים… כמה אני מאושר שזכיתי לאישה נפלאה כמותך.”

כך הדריכו מדריך החתנים מה לומר, ואיך וכיצד להביע רגשותיו לאורך כל היום כולו.

החתן הרציני למד בשקידה אצל המדריך, ואף קנה פנקס קטן בו היה רושם לעצמו את המשפטים שעליו לומר לאשתו.

אחרי החתונה החל החתן ליישם את מה שלמד אצל המדריך, וכאשר נכנס הביתה שלף החתן הטרי את הפנקס מכיס החליפה והחל להקריא לאשתו מהפנקס: “בוקר טוב אשתי היקרה!” ואז המתין מספר דקות והמשיך להקריא מהפנקס: “איך ישנת הלילה… ישנת טוב?” וכו’, וכך נהג מידי יום.

חלפו שבועיים והאישה רצה בוכייה אל הוריה, נבהלו ההורים ושאלו: “מה קרה??” ענתה הבת, “עם מי חיתנתם אותי???… עם רובוט, שכול היום מקריא לי מהפנקס שלו משפטים שלימדו אותו לומר… מה אין לו לב… אין לו רגשות??!!”

פנו הורי הכלה למדריך החתנים וסיפרו לו על התנהגותו המוזרה של החתן, הזדעזע המדריך והזמין אליו את החתן בדחיפות לשיחה, ובשיחה ניסה להסביר לו שלא כך מתנהגים ולא לזאת התכוון כאשר הדריך אותו.

אך החתן היה מבולבל לגמרי ולא הבין מה רוצים ממנו, הרי הוא עשה בדיוק מה שלימדו המדריך.

ראה מדריך החתנים שהחתן לא מבין מה רוצים ממנו, התקשר לכלה ואמר לה: “שמעי בעצתי, חזרי הביתה, ובלילה כאשר בעלך יישן קחי את הפנקס מכיס החליפה שלו, ופשוט תשמידי אותו מבלי שהוא ידע מכך!”

עשתה האישה כמצוות מדריך החתנים.

למחרת קם החתן ורצה לדבר עם אשתו, חיפש את הפנקס בכיס חליפתו וכמובן שלא מצאו, פנה לחפש בכל פינות הבית וגם שם לא מצאו וכך במשך יממה שלמה נאלץ להיות ‘בתענית דיבור’.

משנואש החתן מהחיפושים אחר הפנקס האבוד, נאלץ בלית ברירה לדבר עם אשתו בלי הפנקס, וכך אט אט הפעיל הוא את רגשותיו, שם ליבו לאשתו ודיבר אליה מתוך הלב ולא מתוך הכתב.

משל זה מתאר בפנינו את קשר ‘ברית הנישואין’ בין עם ישראל לקב”ה.

‘מדריך החתנים’ הוא משה רבנו המלמדנו כיצד להתחבר לקב”ה ע”י התורה והמצוות שנתן לנו, שכידוע מצוה היא מלשון ‘צוותא’ – חיבור.

אך באם נשתמש בתורה ונקיים המצוות ולא נשים בעצמנו לב, הרי הקשר בינינו לבין הקב”ה יהיה קשר טכני בלבד, כאותו זוג שהחתן דיבר אל אשתו ונתן לה מחמאות כתובות מתוך פנקסו, ועל מצב זה התנבא הנביא ואמר: “כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי“.

שהקשר שלהם איתי והיראה שלהם ממני, לא נובעות באמת מתוכם, אלא כך לימדו אותם האנשים, ‘תאמרו כך’, ‘תעשו כך’… שזהו הפירוש של, “וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה“. והם עובדים אותי כמו רובוטים מתוכנתים לעשות פעולות הידועות מראש, והם חסרי לב, העובדים אותי כאנשים הישנים שינה עמוקה ועושים פעולות תוך כדי שינה, כאותו חולה ירח (סהרורי).