קבלת התורה, מה היה לפני קבלת התורה – תנינא ע”ח

ליקוטי מוהר”ן – מהדורא בתרא סימן ע”ח

כך כתוב בליקוטי מוהרן מה מה שהיה קודם קבלת התורה “כִּי קֹדֶם קַבָּלַת הַתּוֹרָה הָיָה הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם רַק בְּחַסְדּוֹ, כִּי לֹא הָיָה עֲדַיִן תּוֹרָה וְשׁוּם עֲשִֹיָּה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁעַל יָדוֹ יִתְקַיֵּם הָעוֹלָם, וְהָיָה עִקָּר קִיּוּם הָעוֹלָם עַל יְדֵי חַסְדּוֹ לְבַד… וְזֶה בְּחִינַת ‘אוֹצַר מַתְּנַת חִנָּם’. כִּי יֵשׁ אוֹצָר שֶׁל מַתְּנַת חִנָּם, שֶׁמִּי שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם זְכוּת כְּלָל מְקַבֵּל מִשָּׁם…  כִּי אָז לֹא הָיָה שׁוּם תּוֹרָה, וְהָיוּ עוֹסְקִין רַק בְּיִשּׁוּב הָעוֹלָם וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּמִּדְרָשׁ: ‘גְּדוֹלָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁקָּדְמָה לַתּוֹרָה עֶשְֹרִים וְשִׁשָּׁה דּוֹרוֹת’, וְאָז הָיָה עִקָּר קִיּוּם הָעוֹלָם עַל יְדֵי חֶסֶד חִנָּם לְבַד…”                       

נִמְצָא שֶׁהָיְתָה כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה נֶעְלֶמֶת וְנִסְתֶּרֶת בְּתוֹךְ יִשּׁוּב הָעוֹלָם, שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָֹרָה מַאֲמָרוֹת. וּבְכָל הַדִּבּוּרִים שֶׁל הָעוֹלָם וּבְכָל הָעֻבְדּוֹת וְהָעֲשִֹיּוֹת, הֵן מִי שֶׁחוֹטֵב עֵצִים אוֹ אֵיזֶה עֻבְדָּא שֶׁיִּהְיֶה בְּכֻלָּם נֶעְלָם הַתּוֹרָה…

התורה בכלליותה מגלה את רצון ה’ יתברך, ורצונו יתברך הוא קודם כל בעצם קיום העולם, כמו שמצינו בגמרא (שבת לג:), כאשר יצאו רשב”י ור’ אלעזר בנו מהמערה ראו אנשים חורשים וזורעים מיד התרעמו עליהם ושאלו: “מַנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵי שָׁעָה?! כָּל מָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִין עֵינֵיהֶם – מִיָּד נִשְׂרָף. יָצְתָה בַת – קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם, לְהַחְרִיב עוֹלָמִי יְצָאתֶם? חִזְרוּ לִמְעָרַתְכֶם!”.

אם כן, רצונו יתברך באמת הוא בקיום העולם, שהרי הקב”ה ברא את העולם על מנת שדרכו תתגלה מידת רחמנותו האינסופית. וממילא העוסק בקיום העולם, בחרישה, זריעה ושאר מלאכות, מקיים את רצונו יתברך, שהיא התורה הנעלמת בתוך ענייני הדרך ארץ.

קודם הבריאה היתה התורה כתובה, אש שחורה על גבי אש לבנה.  האש השחורה שבתורה הן המילים והמצוות הקושרות אותנו לקב”ה בצוותא חדא, והאש הלבנה שבתורה הוא הקלף הלבן שעליו נכתבת התורה, שהוא עצם הקשר העליון בינינו ובין הקב”ה, שאת אותו קשר לא ניתן להגדיר כלל במילים, משום שהמילים לא יכולות להכיל ולתאר אותו, ולכן אות בספר התורה שאינה מוקפת גוויל פסולה, משום שחסר בה את חלק ‘הלבן’ שבתורה.

כך עשרים וששה דורות לפני מתן תורה התקיים העולם בחסד חינם, שהוא רצונו הפשוט יתברך להיטיב לנבראים, והוא החלק הלבן שבתורה, (וכידוע הצבע הלבן מורה על מידת החסד), ורק לאחר מכן קבלנו את התורה והמצוות, שהן החלק השחור שבתורה.

ומובן גם הקשר בין הדברים הנאמרים בהמשך המאמר: כִּי עִקָּר כֹּחַ קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל הוּא עַל יְדֵי בְּחִינַת: “כֹּחַ מַעֲשָֹיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גוֹיִם”. כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ”י … שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה פָּתַח בִּ”בְּרֵאשִׁית”, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ גַּזְלָנִים אַתֶּם וְכוּ’, עַל כֵּן פָּתַח בְּבְּרֵאשִׁית, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ בָּרָא הַכֹּל, וּבִרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם וּבִרְצוֹנוֹ וְכוּ’. נִמְצָא שֶׁעִקָּר כֹּחַ אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל הוּא מִבְּחִינַת עֲשָֹרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁהֵם בְּחִינַת ‘כֹּחַ מַעֲשָֹיו’, שֶׁעַל יְדֵי זֶה הָיוּ יִשְֹרָאֵל יְכוֹלִים לֵילֵךְ וְלִכְבּשׁ אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל.

וזו לשונו של רש”י: שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

וכתב המלבי”ם בפרושו על הפסוק: (תהילים פרק מ”ד, ד’) “כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם”. וזו לשונו: כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ – שלא כבשו ע”י חרבם וגבורתם, וגם זְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ – … ואמר פה שלא לבד שלא בחרבם ירשו ארץ, כי גם לא היו אז ראויים לזה על פי מעשיהם… רק יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ – שהיה ע”י ימין ה’ העושה נפלאות, וע”י זרועו שהוא החסד העליון הבלתי מביט על זכות כלל שלא היה בזכות הדור, ולא היו נסים נסתרים רק שהיה אוֹר פָּנֶיךָ – שנתגלה אורך אז בגלוי בנסים גלויים, כִּי רְצִיתָם- ע”י הרצון העליון שאין טעם לרצון.

אם כן, התשובה לטענת אומות העולם הטוענים שלא מגיע לנו לרשת את ארץ ישראל היא, שהקב”ה נתן לנו אותה ברצונו, ולרצון אין טעם והסבר כשם שאי אפשר להסביר למה ‘בא לי’ או למה לא ‘בא לי’. כמו כן, לקשר העליון בינינו לבין הקב”ה אין הסבר וסיבה, שהוא ה”אוצר מתנת חינם” החלק ה”לבן” של התורה.

כשמדברים על התורה שבעל פה

ליקוטי מוהר”ן – מהדורא קמא סימן ר”ז

כִּי כְּשֶׁמְּדַבְּרִים עַל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, אוֹ כְּשֶׁמְּדַבְּרִים עַל הַצַּדִּיק הַדּוֹר בְּעַצְמוֹ, הוּא דָּבָר אֶחָד מַמָּשׁ, כִּי עִקַּר תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה הוּא תָּלוּי בְּצַדִּיק הַדּוֹר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (זֹהַר וַיֵּצֵא קנג:): ‘שְׁכִינְתָּא בֵּין תְּרֵין צַדִּיקַיָּא יָתֵבָא’, שֶׁהוּא הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה.

מפני מה עיקר התורה שבעל פה תלויה בצדיק הדור?

מבאר זאת רבי נתן בליקוטי הלכות (הלכות סוכה הלכה ז’ סעיף ד’). שישנה תורה שבכתב ותורה שבעל פה, התורה שבכתב היא בחינת החלק הנגלה של התורה, שהרי דבר הניתן להיכתב הוא נגלה, וחלק הנגלה שבתורה הוא בחינת קיום ושמירת התורה והמצוות. והחלק השני של התורה היא התורה שבעל פה שהיא בחינת החלק הנסתר שבתורה, והוא בחינת סוד שמגלים מפה לאוזן  והוא בחינת התשובה.

ובאמת התשובה היא למעלה מהתורה, שהרי אם עבר ח”ו האדם על תורה, אזי התורה מחייבת את עונשו המגיע לו על פי דיני התורה, אך ע”י תשובה יכול הוא גם להינצל מהעונש וגם שיתהפכו עוונותיו לזכויות.

ואת חלק הנסתר שבתורה שהוא סוד התשובה כמובן שלא יכול האדם ללמוד בעצמו מהתורה ולכן צריך הוא ללמוד זאת מצדיק הדור, שרק לו גילה הקב”ה את סודו כמו שכתוב: “סוֹד ה’ לִירֵאָיו” ונאמר: “כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה’ דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים”.

ועיקר הסוד שמגלה הקב”ה לצדיקי הדור הוא, איך להדריך את עם ישראל אחרי שחטאו, שאז רואים הם בתורה שהקב”ה לכאורה רוצה לרחקם, וגם מסתיר פניו מהם, לכן באים ומגלים להם צדיקי הדור את חלק הנסתר שבתורה, שבאמת לאמיתה הקב”ה חפץ לקרבם אליו ולא לרחקם חלילה.

כלשון רבי נתן: אֲבָל בֶּאֱמֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ חָפֵץ חֶסֶד הוּא. וּבֶאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ הוּא צוֹפֶה לָרָשָׁע וְחָפֵץ לְהִצָּדְקוֹ, עַל כֵּן גִּלָּה לַצַּדִּיקִים בְּעַל פֶּה דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה לְהוֹרוֹת אֶת בְּנֵי יִשְרָאֵל אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בְּתֹקֶף הַהַסְתָּרָה בְּאֹפֶן שֶׁיַּחְזְרוּ וְיִתְקָרְבוּ לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

וְזֶה עִקַּר בְּחִינַת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁנִּמְסְרָה לְצַדִּיקֵי הַדּוֹר הָאֲמִתִּיִּים, כִּי זֶה הַדָּבָר מִשְׁתַּנֶּה בְּכָל דּוֹר בְּכָל אָדָם וּבְכָל זְמַן, כִּי לֹא כָּל אַפִּין שָׁוִין, כִּי כָּל אֶחָד כְּפִי נִשְׁמָתוֹ וּכְפִי קִלְקוּלוֹ וּכְפִי מַהוּתוֹ כֵּן צְרִיכִין לִנְהֹג אוֹתוֹ בִּדְרָכִים וְעֵצוֹת יְשָׁרוֹת בְּאֹפֶן שֶׁיָּשׁוּב אֶל ה’ וִירַחֲמֵהוּ.

ולכן את החלק הזה של התורה מסביר רבי נתן לא ניתן לכתוב אותו, ובהכרח שיהיה מועבר בעל פה, משום שתורה זו המורה דרך תשובה לחוטאים משתנת בכל דור ודור ובכל אדם ואדם, ולפעמים גם באדם אחד העובר שינוים ומצבים שונים, צריך להדריכו בצורה שונה בכל פעם לפי המקום הזמן והמצב.

וכן מספרים חז”ל בגמרא (ברכות דף י’.) שכאשר חזקיהו המלך חלה, נכנס ישעיהו הנביא לבקרו, ומסר לו את הנבואה שקיבל מהקב”ה עבורו ואמר: “כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת, צַו לְבֵיתֶךָ, כִּי מֵת אַתָּה, וְלֹא תִחְיֶה”. ופירשו בגמרא, “מֵת אַתָּה” – בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְ”לֹא תִחְיֶה” – לָעוֹלָם הַבָּא.

וזאת משום שלא רצה חזקיהו המלך לעסוק בפריה ורביה שראה ברוח קדשו שעתידים להיוולד לו בנים רשעים. כאשר שמע זאת חזקיהו המלך ביקש לעשות תשובה ולתקן את טעותו, אך ישעיהו הנביא מנע אותו מכך ואמר: “כְּבָר נִגְזְרָה עָלֶיךָ גְּזֵרָה”. ואם כן לא תועיל תשובתך. ענה חזקיהו המלך לישעיהו הנביא: “בֶּן אָמוֹץ, כַּלֵּה נְבוּאָתְךָ וְצֵא! כָּךְ מְקֻבְּלַנִי מִבֵּית אָבִי אַבָּא, אֲפִלּוּ חֶרֶב חַדָּה מֻנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם, אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים”.

כלומר, למרות שהנבואה שגילית לי היא אמתית, אך אצלנו במשפחת בית דוד מועברת אמת יותר מבוררת- שאין שום יאוש בעולם.

אם כן התורה שבעל פה באמת היא אותה תורה שלא ניתן כלל לכתוב אותה, משום שהמילים לא יכולות כלל להכיל אותה. לכן נקראת היא ‘תורה שבעל פה’ היות והיא באמת מעל הפה ורק הלב יכול להכיל אותה. והקב”ה מוסר אותה לצדיקי הדור על מנת שידריכו את ישראל ויצילו אותם מהייאוש ויורו להם דרכי התשובה.

וכל בניך למודי השם

וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה’

וּכְשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גּוֹזֵר גְּזַר דִּין בָּעוֹלָם, וְהַדִּין הוּא הַתּוֹרָה, כִּי צָרִיךְ לִהְיוֹת דִּין תּוֹרָה; וּמֵחֲמַת שֶׁהֵם לִמּוּדֵי ה’, הוּא מִתְיַעֵץ עִמָּהֶם וּמְגַלֶּה לָהֶם הַדִּין תּוֹרָה שֶׁנִּגְזַר עַל הַדּוֹר…

וְאֵלּוּ הַלִּמּוּדֵי ה’ מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה’ וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ”, כִּי הוֹלְכִים לְפַשֵּׁר וְלַעֲשֹוֹת שָׁלוֹם בֵּין יִשְֹרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

מדברי רבנו משמע שהצדיקים מלמדים את הקב”ה איך להתנהג עם בניו, וכן כתב בעל ה”ייטב לב” בשם בעל ה”נועם אלימלך” וזו לשונו: “על דרך שפירש בנועם אלימלך וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה’, ר”ל שהם לומדים אותו יתברך איך להתנהג, על דרך צדיק גוזר והקב”ה מקיים”.

ואילו מפשט הפסוק משמע שה’ יתברך הוא המלמד אותם, וכך פירש ה”מצודות ציון” לִמּוּדֵי ה’ – תלמידי ה’. וכן דרשו חז”ל במדרש וזו לשונם: “אמר לו הקב”ה {לאברהם אבינו}, אתה למדת בניך תורה בעולם הזה אבל בעולם הבא אני בכבודי מלמד לכם את התורה, שנאמר: “וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה'”.

כדי ליישב הסתירה וגם להבין את עומק הדברים, נקדים את דרשת חז”ל במדרש וזו לשונם: “מהו “וַיְחַל משֶׁה”? עָשָׂה את המר מתוק וַיְחַל לשון חלוי {המתקה, משום ש’חוליא’ בארמית הן מיני מתיקה} כיצד? אמר ר’ ברכיה בשם ר’ חייא בר אדא דיפו בשם ר’ שמואל בר נחמן, כיון שבאו ישראל למרה מה כתיב שם, “וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה”. התחיל משה מהרהר בלבו ואמר, המים הללו למה נבראו? מה הניה יש לעולם בהן? מוטב היה אילו לא נבראו! ידע הקב”ה מה היה מחשב בלבו אמר לו הקב”ה לא תאמר כן, ולא מעשי ידי הן?! יש דבר בעולם שלא נברא לצורך?! אלא אני מלמדך היאך תהא אומר, אמור כך: עֲשֵׂה את המר מתוק! ומנין שלמדו הקב”ה להיות אומר כך? ראה מה כתיב: “וַיִּצְעַק אֶל ה’ וַיּוֹרֵהוּ ה’ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם”. וַיַּרְאֵהוּ  אין כתיב כאן אלא וַיּוֹרֵהוּ אין ויורהו אלא לשון לימוד שנאמר: “וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי” וכתיב: “וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ”.

היה הדבר מסורת ביד משה ולא עשה, ולמה עשה? {ומתי השתמש משה בלימוד זה?} אלא כיון שבאו ישראל למדבר וביקש האלהים לכלותן, אמר לו משה רבש”ע ביקשת לאבד את ישראל? מכלה אתה אותם מן העולם? לא כך אמרת לי במרה, הוי מתפלל ואמור, עשה את המר מתוק?! ואף עכשיו חלי מרירתן של ישראל ורפא אותן. הוי “וַיְחַל משֶׁה”.

ועוד דרשו חז”ל שם: “בשעה שעשו ישראל העגל היה משה מפייס את האלהים ולא היה שומע לו, אמר לו, אפשר שלא נעשה בהם מידת הדין על שבטלו את הדיבור?! אמר משה, ריבון העולם כך אמרת בסיני  “אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ”, אֱלֹהֵיכֶם  לא נאמר! {ואם כן אותי השבעת ולא אותם} [מדרש רבה שמות פרשה מ”ג]

ההפך מתאוות אכילה – ואכלתם אכול ושבוע והללתם את השם

ליקוטי מוהר”ן – מהדורא קמא סימן מ”ז

ההפך מתאות אכילה הוא – וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָֹבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם וְכוּ’.

מִי שֶׁהוּא מְשֻׁקָּע בְּתַאֲוַת אֲכִילָה בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא רָחוֹק מֵאֱמֶת, וּבְיָדוּעַ שֶׁדִּינִים שׁוֹרִין עָלָיו, גַּם זֶה סִימָן עַל דַּלּוּת, גַּם יָבוֹא לִידֵי בִּזְיוֹנוֹת וּבוּשׁוֹת. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “כְּרֻם זֻלֻּת לִבְנֵי אָדָם”, ‘כֵּיוָן שֶׁנִּצְרָךְ אָדָם לַבְּרִיּוֹת נִשְׁתַּנֶּה פָּנָיו כִּכְרוּם’:

 … וְהֶאָרַת פָּנִים, הוּא תִּקּוּן וֶאֱמֶת, בְּחִינַת יַעֲקֹב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב”. וְהוּא בְּחִינַת תְּפִלִּין, כִּי יַעֲקֹב הוּא תִּפְאֶרֶת, כְּלָלִיּוּת הַגְּוָנִין, בְּחִינַת תְּפִלִּין הַנִּקְרָאִים פְּאֵר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ”.

תאוות אכילה היא, שאין האדם מסתפק באכילת לחם לבד ומתאווה לאכול עוד ועוד מאכלים וסוגי מאכלים שונים ואינו שבע. כמאמר רבנו בהמשך התורה, “כִּי לִפְעָמִים אָדָם אוֹכֵל לֶחֶם מֵחֲמַת עֲנִיּוּת, וְלֹא מֵחֲמַת חֶסְרוֹן תַּאֲוָה לְתַעֲנוּגִים אֲחֵרִים. אֲבָל אִם הָיָה לוֹ שְׁאָר מַאֲכָלִים, לֹא הָיָה אוֹכֵל לֶחֶם לְבַד. וְזֶה שֶׁבַח אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, שֶׁלֹּא מֵחֲמַת עֲנִיּוּת תֹּאכַל לֶחֶם, אֶלָּא מֵחֲמַת שִׁבּוּר וּבִטּוּל תַּאֲוַת אֲכִילָה. כִּי הִיא מְקַבֶּלֶת הֶאָרָה וְהַשְׁפָּעָה, מִבְּחִינַת תְּפִלִּין”.

ואפשר לומר שהקשר בין התאווה והרעבון לריבוי המאכלים והתענוגים, לבין התפילין הנקראים פאר הוא זה:

נאמר בגמרא (ברכות ו’ ע”א): אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַב חִיָּא בַּר אַבִּין, הַנֵי תְּפִילִּין דְּמָארֵי עָלְמָא, מַה כְּתִיב בְּהוּ? (מה כתוב בפרשיות התפילין של הקב”ה?) אָמַר לֵיהּ, “וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד”.

וכאשר ביקש משה רבנו מהקב”ה ואמר: “הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ”. ענה הקב”ה למשה:”לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי… וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ”. ופירש רש”י, וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי – הראהו קשר של תפילין.

ור’ צדוק בספרו ‘תקנת השבין’ ביאר מהו אותו קשר של תפילין שהראה הקב”ה למשה רבנו, וזו לשונו: וזהו הקשר של תפילין שהראה לו במראה אחוריים. דתפילין דמארי עלמא כתיב בהו, “מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד”, והקשר הוא ההתקשרות שיש להם עם אביהם שבשמים גם בהיותם בבחינת אחוריים שהוא בזמן שאין עושין רצונו של מקום כמו שאמרו בבבא בתרא (צ”ט.) שאינם אז פנים בפנים. והוא קשר של ד’ המורה על דלותם מהמצוות. [תקנת השבין – אות ט”ו]

כלומר, הקב”ה הראה למשה רבנו שלמרות שעם ישראל לא עושים רצונו של מקום והם בבחינת אחוריים, (כאשר ישראל לא עשו רצונו של מקום היו הכרובים שעל ארון הברית עומדים גב אל גב כדברי חז”ל), ולמרות שעם ישראל דלים מן המצוות, (הקשר של התפילין של ראש צורתו כצורת האות ד’ והאות ד’ מורה על דלות)  מורה הקשר של התפילין על הקשר הפנימי הקיים בין ישראל לאביהם שבשמים, ולא זו בלבד אלא שבאמת לאמיתה גם אז מתפאר הקב”ה בישראל, שהרי ‘התפילין’ של הקב”ה הם ההתפארות שמתפאר הקב”ה בכל אחד ואחד מישראל.

והרמח”ל בספרו ‘פינות המרכבה’ כתב וזו לשונו:לבוש הגאות של הקב”ה אינו נעשה אלא מחסידות של בני אדם… ואז יוודע החסידות בעולם, שיכירו בני אדם מעלתם, ולא ירצו יותר.

[פינות המרכבה – פינה שלישית]

כעת מובן מדוע בחינת ‘התפילין’ הם התיקון לתאוות האכילה שאין האדם מסתפק בלחם לבד והוא תאב ‘ורעב’ לעוד ועוד מאכלים. משום שהתפילין הם גילוי ההתפארות של ה’ יתברך בישראל, היפך הביזיונות והבושות, וכאשר זוכה האדם להאמין בלב שלם שה’ יתברך מתפאר בו כמות שהוא, ומכיר במעלתו ולא רוצה יותר, בזאת מתקן את תאוות האכילה ויכול להסתפק באמת בלחם לבד.

וממילא באם יאמין בזאת האדם בלב שלם אזי ישמח בחלקו שמחה מושלמת כמו התם במעש “מחכם ותם” שאכל רק לחם וטעם בו את כל הטעמים, ולמרות עניותו ודחקותו ברוחניות ובגשמיות היה מלא שמחה. ובמקביל גם יבער ליבו באהבה עצומה וישתדל לעשות עוד ועוד כמיטב יכולתו.

ונסיים בדברי  מוהרנ”ת שאמר: “גדולתנו ותפארתנו יגלה משיח צדקנו”. שהמשיח יגלה לעולם ולכל אחד ואחד מעם ישראל, את גדולתו האמיתית וההתפארות שמתפאר בו ה’ יתברך כמות שהוא בהווה.

עיקר ההתבודדות הוא בלילה

עִקַּר הַהִתְבּוֹדְדוּת הוּא בַּלַּיְלָה, בְּעֵת שֶׁהָעוֹלָם פָּנוּי מִטִּרְדַּת הָעוֹלָם הַזֶּה. כִּי בַּיּוֹם, עַל יְדֵי שֶׁרוֹדְפִין הָעוֹלָם אַחַר הָעוֹלָם הַזֶּה, הוּא מְבַטֵּל וּמְבַלְבֵּל אֶת הָאָדָם מִלְּהִתְדַּבֵּק וּלְהִכָּלֵל בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ…

 וְגַם צְרִיכִין שֶׁיִּהְיֶה הַהִתְבּוֹדְדוּת בְּמָקוֹם מְיֻחָד, דְּהַיְנוּ חוּץ מֵהָעִיר בְּדֶרֶךְ יְחִידִי, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הוֹלְכִים שָׁם בְּנֵי אָדָם. כִּי בְּמָקוֹם שֶׁהוֹלְכִים שָׁם בְּנֵי אָדָם בַּיּוֹם, הָרוֹדְפִים אַחַר הָעוֹלָם הַזֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁכָּעֵת אֵינָם הוֹלְכִים שָׁם, הוּא מְבַלְבֵּל גַּם כֵּן הַהִתְבּוֹדְדוּת, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְבַּטֵּל וּלְהִכָּלֵל בּוֹ יִתְבָּרַךְ.

אחרי חטא העגל עקר משה רבנו אוהלו ונטה אותו מחוץ למחנה ישראל במקום מרוחק, וקרא שמו “אוהל מועד”, כמו שנאמר: “וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד”, ונאמר שם: “וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה’ יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה”, ובהמשך נאמר: “וְדִבֶּר ה’ אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ”.

(שמות ל”ג, ז’-י”א)

כאן רמזה לנו התורה רמז נפלא מאוד, שעיקר הדעת שאותה טורח משה רבנו להקנות לנו היא, שכל אחד ואחד יכול לדבר עם ה’ ‘פָּנִים אֶל פָּנִים’, על ידי שידבר עם ה’ יתברך ‘כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ’.

ולכן נטה משה רבנו אוהלו מחוץ למחנה דווקא, כדי להדגיש עד היכן מגיעים רחמי ה’ יתברך, שגם לאלו שהם בבחינת ה”מצורע” שנאמר עליו: “טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ”. (ויקרא י”ג, מ”ו), גם הם יכולים לחזור ולעורר את ‘הטוב’ שבהם ואת ‘נקודת הצדקות’ – ‘נקודת משה’ שלהם, ולזכות לצאת מגלות לגאולה ומאפילה לאורה, על ידי שישיחו את ליבם לפני ה’ יתברך ‘כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ’, שהרי אותו חלק שבתוכנו המדבר עם ה’ יתברך כמו עם חבר טוב באמת, הוא הוא ‘נקודת משה’ שבתוכנו, שהרי משה רבנו כאמור היה מדבר עם ה’ יתברך ‘פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ’, ואז מתחיל האדם לגלות הטוב שבו שהיה מוסתר עד עתה במידות ותאוות רעות, ומתחילה ‘גאולת נפשו’.

וישנה כוונה עמוקה בנטיית ‘אוהל מועד’ מחוץ למחנה ובמקום מרוחק דווקא.

בסיפור זה מורה לנו התורה הקדושה דרך להתקרב באמת אל ה’ יתברך, ולזכות לגלות ול”האיר” את “נקודת-משה” שבתוכנו, וזאת רמזה לנו באמרה: “וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה’ יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה”.

ולמה דווקא ‘מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה’ ולא בתוך המחנה, ומהי החשיבות והסגולה של מקום מרוחק דווקא?

באם יתבונן האדם על עצמו בעין אמת, יבחין שברוב שעות היום הוא מוקף באנשים הצריכים לו, או הוא צריך להם, או שניהם גם יחד, ובכדי למצוא חן בעיניהם ולהחניף להם משתמש הוא בכל מיני “תחפושות”, וכל היום הוא עסוק ב”ללבוש ולהחליף תחפושות”, למשל כאשר הוא עומד מול מנהל הבנק ומבקש ממנו הלוואה, “לובש” הוא ארשת של בטחון עצמי ומנסה לשכנע את מנהל הבנק ב”תחפושת” זו שהוא אכן בעל עסק מצליח שכדאי להלוות לו ולעשות עימו עסקים.

וכאשר הוא עומד לפני פקיד המס הכנסה “לובש” הוא ארשת של מסכנות, ומנסה לשכנע את הפקיד שאכן הוא מיסכן ולא יוצלח על מנת שיפחיתו לו את שיעור המס שנקבע לו. ובפני אשתו לובש הוא צורה אחרת ובפני חבריו צורה אחרת, בפני לקוחותיו צורה אחרת ובפני בעלי החובות שלו צורה אחרת וכו’ וכו’.

וכמעט שלא ניתנת לאדם ההזדמנות להכיר את עצמו ולהיוודע לזהותו האמתית, שהיא היא פנימיות נפשו המכוסה באינספור “תחפושות” ובשכבה עבה של “איפור”.

ובכן, כדי “לקלף” את מעטה השקר שמעליו, חייב הוא להשתחרר מידי פעם מכל הסובבים אותו הגורמים לו “להתעטף” במעטה זה, וכדי לזכות לשמוע ולהאזין ל”רחשי לבו” שהיא פנימיות נפשו האמיתית המכונה “נקודת משה”, לשם כך צריך שקט, וכמו שאי אפשר כמעט להאזין למנגינה חרישית או לכוון כלי נגינה ברחוב סואן והמולת רעש מכוניות ובני אדם, כך אי אפשר כמעט להאזין ל”רחשי הלב” בתוך כל ה”רעש” הסובב אותנו.

וזו היא בעצם פנימיות העצה שמייעץ לנו רבנו, שדווקא על ידי שיתרחק האדם מידי פעם מן הישוב יתחיל לגלות את ה”טוב” שבו ואז יזכה באמת ל”ישוב הדעת” שהיא “גאולת נפשו”.

ועל זאת גם רמזה לנו התורה, שמשה נטה את אוהלו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה דווקא, כדי שכל מבקש ה’ יוכל לדבר שם עם ה’, “כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ”.

נעשה ונשמע ה תנינא

ליקוטי מוהר”ן – מהדורא בתרא סימן ה’

וְהַתִּקּוּן לָזֶה הוּא שֶׁצְּרִיכִין לַחְתֹּר וְלִמְצֹא הַמַּיִם, שֶׁמִּשָּׁם גְּדֵלָה הָאֱמוּנָה. וְאֵלּוּ הַמַּיִם הֵם בְּחִינַת עֵצוֹת שֶׁמִּשָּׁם גְּדֵלָה הָאֱמוּנָה, בִּבְחִינַת: “אוֹדֶה שִׁמְךָ כִּי עָשִֹיתָ פֶּלֶא עֵצוֹת מֵרָחֹק אֱמוּנָה אֹמֶן”; שֶׁעַל יְדֵי הָעֵצוֹת גְּדֵלָה הָאֱמוּנָה: וְעֵצוֹת הֵם בְּחִינַת עֹמֶק הַלֵּב…

וְלִדְלוֹת וּלְגַלּוֹת הַמַּיִם הַנַּ”ל, דְּהַיְנוּ הָעֵצוֹת, לָזֶה צְרִיכִין אִישׁ תְּבוּנוֹת, בִּבְחִינַת: “מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְּלֵב אִישׁ, וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יִדְלֶנָּה”.

בסעיף א’ כתב רבנו: “יֵשׁ סוֹבְלֵי חֳלָאִים, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מַכּוֹת מֻפְלָאוֹת, וְהֵם סוֹבְלִים הֶחֳלָאִים רַק בִּשְׁבִיל נְפִילַת הָאֱמוּנָה”.

והתיקון לנפילת האמונה הוא ע”י מציאת ‘המים’ שמהם גדלה האמונה.

כדי להבין מעט מה הם אותם ‘מים’, נקדים הקדמה זו.                                              נאמר בפסוק: “וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה”. ותירגם רבי יונתן בן עוזיאל: ותקבלון אולפן חדת בחדוא מבחירי צדיקיא. {ותקבלו לימוד חדש בשמחה מנבחרי הצדיקים.}

וכתב רש”י בפירושו: כי ירחיב ליבם, על ידי ישועה הבאה להם, ויתגלו להם רזי התורה שנשתכחו בבבל על ידי הצרות.

ומתוך שנאמר “וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם”, משמע שמֵימֵי הדעת הללו הם ‘מים עמוקים’, שאותם לא ניתן להשיג בראיה שטחית ורדודה.

ולכן גם נאמר: “מַיִם עֲמֻקִּים דִּבְרֵי פִי אִישׁ נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה”. ונאמר: “מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה“. כלומר, מי שהוא ‘אִישׁ תְּבוּנָה’ – המתבונן ומעמיק ומכין ליבו, יוכל להבין את עומק דברי החכם הנמצאים ‘בְלֶב אִישׁ’, ויוכל גם להבין את אותו ‘לימוד חדש’.

האיש תבונה הוא היפך הכסיל, שעליו נאמר: “לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ”. הכסיל לא חפץ להתבונן ולשים לב לעומקם של דברים, אלא חפץ הוא רק “בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ”, בדברים הנגלים לליבו, ולכן רואה הוא אותם בלבד, וממילא אין לו את הכלים והיכולת לראות את עומקם של הדברים ולהבין את ‘הלימוד החדש’ של ‘נבחרי הצדיקים’.

מדברי רש”י ור’ יונתן בן עוזיאל משמע, שרזי התורה שנשתכחו מחמת הגלות, יתגלו לנו על ידי נבחרי הצדיקים, והם גם ילמדו אותנו לימוד חדש וצורת הבנה חדשה בתורה.

ואת אותו לימוד חדש נוכל להשיג ולקבל, באם נכין עבורו ‘כלים נכונים’, והכלים הנדרשים ללימוד זה הם ‘הששון’- “וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן“, שהיא התלהבות הלב בשמחה.                                                                                                                              כמו שנאמר: “שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב”… “וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ”… “ה’ אֱלֹהַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ גִּבּוֹר יוֹשִׁיעַ יָשִׂישׂ עָלַיִךְ בְּשִׂמְחָה”.

והם ‘הדליים’ שאיתם דולים אנו את ‘מֵימֵי הדעת’ החדשה, שהיא פנימיות התורה באמת, המנחמת, משמחת ומעודדת את לומדיה, שמלמדים אותנו נבחרי הצדיקים, איך ללמוד את התורה הקדושה באופן שתהפוך היא עבורנו לסם חיים.

ה”לימוד החדש” שנקבל מנבחרי הצדיקים, ילמדנו איך להסתכל נכון על עצמינו והסובב אותנו, על כל המקרים והמאורעות הקורים לנו בפרט ועל העולם בכלל. ובלימוד והבנה זו תלויה כל גאולתנו הפרטית והכללית.

וכן כתוב בפירוש בספר “עמק המלך” וזו לשונו:                                                              שאלתי מאת ה’ לשאוב לנו אולפין חדתין דאורייתא. מאותן רזין של עתיק יומיא, אשר יתגלו על ידי משיח הנמשח בשמן משחת קודש שיבוא במהרה בימינו אמן, ועל זה נאמר: “וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה”, ואין מים אלא תורתו של משיח, הם הרזין שכיסה אותם עתיק יומיא וגזר עליהם שלא יתגלו עד ביאת הגואל.

והוא יחזיר העטרה ליושנה, ואותן הרזין נקראים ‘מִַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה’, כי הוא יושיע אותנו ממכות חושך העיוורון, והמסכים המבדילים אשר עלינו, ברזין דאורייתא, ובאותן השמות יסייע ויושיע את ישראל.

וכן תירגם יונתן על פסוק: “וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה”, ‘אולפין חדתין דאורייתא‘, פירוש רזין וסודות חדשים של התורה שלא שמע אוזן אדם מעולם.                                                                               [עמק המלך – שער ט”ז – פרק ט’]

ו”מים” אלו הם אם כן הרפואה לכל חולי הנפשות שנפלו מהאמונה. ומצד אחד אדם בריא, או חולה שלא נודע לו שהוא חולה, כאשר יציעו להם תרופה הם הרי לא יתעניינו בה כלל כמובן, אך חולה מסוכן כאשר ישמע שישנה תרופה למחלתו יתלהב וירוץ להשיג את התרופה.

כך אותם ‘סוֹבְלֵי חֳלָאִים’ יחפשו נואשות תרופה למחלתם, וכאשר ימצאו אותה, מיד יקיימו “שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב”, וכך יכינו הם כלים ‘לשאוב’ את ‘המים’ הללו, את תורתו של משיח ויקויים בהם: “וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה”.