נעשה ונשמע

ליקוטי מוהר”ן – מהדורא קמא סימן י”ט

לְּשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהוּא בְּחִינַת תִּיקּוּן הַבְּרִית הַבָּא מִלְּמַעְלָה, הוּא עֲדַיִן חֲסַר תִּיקּוּן, וְעִקַּר תִּיקּוּנוֹ לְמַטָּה בְּזֶה הָעוֹלָם עַל יְדֵי שֶׁאָנוּ מַעֲלִין הַטּוֹב שֶׁבַּתַּרְגּוּם וּמַשְׁלִימִין אֶת הַלְּשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כִּי עִקַּר הַתִּקּוּן שֶׁל כָּל הַדְּבָרִים נִשְׁלָם לְמַטָּה בְּזֶה הָעוֹלָם דַּיְקָא, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת שְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ עַל יְדֵי תַּרְגּוּם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַלְּשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ בָּא מִלְּמַעְלָה, אַף עַל פִּי כֵן אֵין לוֹ שְׁלֵמוּת כִּי אִם עַל יְדֵי לְשׁוֹן תַּרְגּוּם.

לשון תרגום משלימה את לשון הקודש שהיא התורה. בפשטות, משום שהלשון הארמית היתה שפת העם המדוברת.  והעיקר הוא לתרגם את דברי התורה שהיא בחינת ‘לשון הקודש’ לשפה הארמית המדוברת-‘לשון תרגום’, שעל ידי זה נשלמת ‘לשון הקודש’-התורה.

ועומק הענין מדוע קורא רבנו ללשון הארמית לשון תרגום דוקא, משום שהעיקר הוא לתרגם את ‘לשון הקודש’ שהיא התורה הק’ ובפרט תורתו של רבנו לשפת המעשה בחיי היום יום. דהיינו, שידע האדם איך להתנהג בכל המצבים העוברים עליו, במצבי העליות והירידות, בגילויים ובהסתרות וכו’.

שזו גם גודל מעלת הלימוד בספרי ר’ נתן דוקא, כדברי ר’ אברהם ב”ר נחמן בשם אביו, שצריכים היום לעסוק יותר ב“ליקוטי הלכות” מספרי רבנו בעצמו. והטעם כאמור משום שספרי ר’ נתן משלימים את ספרי רבנו, ומלמדים אותנו מה היא כוונת רבנו לעובדא ולמעשה, ובפרט הספר “עלים לתרופה” בו לא רק שרואים מה היא כוונת רבנו בספריו, אלא אף איך ליישם ולחיות על פי דעת רבנו.

וזה גם גודל העניין ללכת עם תורה תקופה מסוימת כמובא בשיחות הר”ן (סימן רצ”ז) וזו לשונו: דיבר עימנו כמה פעמים, שרצונו חזק מאוד שנלך עם התורות שגילה. דהיינו, לילך תחילה איזה זמן עם תורה פלונית בערך ב’ או ג’ חדשים, דהיינו שיהיו כל עבודתו והילוכו ביראת ה’ על פי הנאמר באותה התורה, וכל תפילתו ושיחתו יהיה לזכות להגיע למה שנאמר באותה התורה, וכן יתנהג איזה זמן. ואחר כך ילך איזה זמן עם תורה אחרת, וכן אחר כך, עד שיגמור לילך עם כל התורות. ודיבר כמה פעמים מזה. אשרי מי שיאחז בזה.

רבנו סיים במילים “אשרי מי שיאחז בזה” שזהו גם פירוש הפסוק: “אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה'” (תהילים קי”ט, א’).

המילה ‘אַשְׁרֵי’ כוללת שלשה פירושים.

  • מלשון הסתכלות (כמובא בליקו”מ מאמר א’ – “אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ”. אַשְׁרֵי לְשׁוֹן הִסְתַּכְּלוּת.)
  • מלשון אושר. שהופך האדם להיות שמח ומאושר.
  • מלשון אישור. שהאדם בטוח בצדקת דרכו, היפך האדם המעורער המסופק בדרכו.

ואם כן, ללכת עם תורה הוא ‘לתת יד’ לתורה ולקחת אותה איתי לכל מקום שאני הולך, בבית ומחוצה לו, בעליות ובירידות וכו’, ולהסתכל מבעד ‘למשקפי’ אותה תורה על כל המאורעות הקורים לי בפרט ולעולם בכלל, ולתרגם אותם על פי אותה תורה.

ולכן קורא רבנו ללשון הארמית לשון תרגום דוקא, משום שהשלמת ‘לשון הקודש’ שהיא תורתו של רבנו נעשת על ידי שאנחנו מתרגמים אותה לשפת המעשה בחיי היום יום.

והעושה זאת ומסתכל ‘דרך משקפי’ התורה, הופך למאושר וגם בטוח הוא בצדקת דרכו.  וזהו: “אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה'”.

אשרי מי שיאחז בזה, במלוא מובן המילה – בשלוש פירושיה.

פנינים מסיפורי מעשיות – מעשה מבערגיר ועני 2

 והקיסר הנ”ל, אחר שנעשה המשפט בבן הבערגיר הנ”ל ועתה נפטר ממנו,

{הקיסר סבר, שכבר נתקיים גזר הדין בבן הבערגיר והוציאו אותו להורג, ושוב איננו בעולם}  כעת יוכל להשתדך עם בתו הנ”ל, והתחילו לדבר לה שידוכים עם מלך פלוני ועם מלך פלוני וכיוצא.

 הקיסר המסמל את גסות הרוח והגאוה שבנו, והקיסר מתנגד לשידוך של בתו המסמלת את כלליות נשמות ישראל עם בן הבערגיר המסמל את צדיק האמת-מלך ישראל האמתי בחינת דוד המלך וזרעו.

וזו אם כן הסיבה הפנימית האמתית, שמחמתה התנגדנו לדוד, וסירבנו להמליכו עלינו. ועדיין אנו מתנגדים לו ולמלכותו כמו שנאמר: ”וַיִּפְשְׁעוּ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית דָּוִד עַד הַיּוֹם הַזֶּה“.

וביקשנו משמואל הנביא, “מלך ככל הגויים”. דהיינו מלך, שידאג לנו לכל צרכינו ולרווחתנו בדרך הטבע, שזוהי בעצם הבחינה של אותו מלך שבחרנו לנו, במקום מלך מזרע דוד, והוא ירבעם.

שהרי ירבעם בתחילה, הראה לעם שכל כוונתו לדאוג לרווחת העם, להקל מעליו את המסים וכו’, ואף עשה שני עגלים, שישמשו כתחליף לבית-המקדש, אחד בדן והשני בבית-אל, על מנת שלא יצטרכו העם ללכת רחוק, ושיהיה ‘בית-המקדש’ קרוב ונגיש לכולם.

וכאלו מלכים ומנהיגים, פחות או יותר מחפשים אנחנו עד היום, שיעשו לנו חיים קלים, וידאגו לנו לרווחה ויציבות כלכלית, מדינית, ביטחונית, חינוכית וכו’.

כך שלא נרגיש חסרי-אונים, ונצטרך ‘חלילה’ להתפלל אל ה’ בכל פעם.
ומובן אם-כן מדוע אמר הקב”ה לשמואל; “כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו“.

ומלך כזה הוא, בעצם מלך הגורם לנו חלילה-וחס להתנתק מה’ יתברך ומהתלות בו, שזה פירוש המושג ‘מלכות דסיטרא-אחרא’, לעומת ‘מלכות-דקדושה’, הגורמת לנו להתחבר לה’ ולהתפלל אליו תמיד בלי הפסק.

כמו דוד המלך, שעבר כל מיני רדיפות ונפילות, עד שמרוב נפילותיו נקרא בלשון חז”ל; “הנופל” ונקרא; “סוכת דוד הנופלת“. ומכל הירידות והנפילות והרדיפות, היה דוד עושה תפילה, עד שהפך בעצמו למהות ועצמות התפילה, ואמר על עצמו; “ואני תפילה”.

ומלך כגון דוד-המלך, ממילא גם מביא את העם שעליו הוא מולך, למצב והרגשה כזו, כלומר להרגשת עניות ודלות וחוסר אונים, ותלות גמורה בקב”ה. ולכן, אחרי שנדמה היה לקיסר הגאוותן שנפטר מ’בן הבערגיר’, ניסה לשדך את בתו עם מלכים אחרים.

כלומר, אחרי שהגאווה שלנו מנתקת אותנו מצדיק האמת, המראה לנו את שפלותנו האמיתית, ומצד שני גורם לנו להישען בתלות גמורה על אבינו שבשמים, ומוליך אותנו בדרך תפילה  ואמונה באופן תמידי, כמאמר דוד המלך: (תהילים קי”ט, ל’)     “דֶּרֶךְ אֱמוּנָה בָחָרְתִּי”. אזי במקביל, מנסה הגאווה שלנו לחבר אותנו למנהיגים של שקר, המציעים לנו פתרונות מהירים וזמינים של דרך הטבע, ובכך מונעים אותנו מהתפילה, וגורמים לנו להתנתק חלילה וחס מה’ יתברך.

והתחילו לדבר לה שידוכים עם מלך פלוני ועם מלך פלוני וכיוצא…
והיו באים מלכים להשתדך, ועלו על אותו המקום, והיו מדברים כל אחד ואחד שיר שלו.

 ולקצתם שלחה תשובה על ידי רעותיה גם כן בדרך שיר וחיבה, ולקצת, שנראו לה יותר, השיבה בעצמה והרימה קולה בשיר והשיבה לו גם כן דברי חיבה, ולקצת, שנראו לה עוד יותר, היתה מראה עצמה פנים אל פנים, והיתה מראה את פניה, והשיבה לו דברי שיר וחיבה, ולכולם סיימה בסוף.

 אבל לא עברו עליך הַמֵּימוֹת ולא היה מי שמבין כוונתה.

 המלכים הבאים להשתדך עם בת הקיסר, מסמלים את תלמידי-החכמים, כמאמר חז”ל (גיטין ס”ב.): “מאן מלכי רבנן“. ואותם תלמידי חכמים מנסים להציע פיתרון לעם ישראל, השרויים בגלות הנפש והגוף, ומבקשים לגאלם ולרפואתם מתחלואי נפשם.

שהרי, “בת הקיסר” היא גם “בת העני”, המסמלת את כלליות נשמות ישראל בתוקף הגלות- ”עניה סוערה”. וכל אחד מהמלכים, שר לה את שירו, ומציע לה שהוא זה שיגאלנה. ואמנם היו כאלו שמצאו חן בעיניה, אך בסופו של דבר, ענתה לכולם: ‘אבל לא עברו עליך הַמֵּימוֹת‘.

שבעת הַמֵּימוֹת‘ מסמלים מצד אחד את כל הנפילות, התגברות התאוות והבילבולים, בחינת: “שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק“. וכמו שנאמר: (יונה ב’, ד’) “כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ”,  (איכה ג’, נ”ד) “צָפוּ מַיִם עַל רֹאשִׁי”, ועוד רבות.

ובכן, באם לא עברו עליכם “שבעת המימות”,  איך אם-כן תוכלו לעזור לי, ולהושיע אותי?!

הרי מעולם לא הייתם ‘במקומי’, ואין אתם יכולים אפילו להבין אותי ואת  מצבי הקשה, ובאם אינכם מכירים אפילו את המחלה שלי, איך אם כן תוכלו לרפא אותי?!

ולכן נאמר בסיפור המעשה; “ולא היה מי שמבין כוונתה”.

כלומר, מבין כל אותם מלכים-תלמידי חכמים, אף אחד מהם באמת ‘לא הבין אותה’.

ונאמר ב“תיקוני הזוהר” (תיקון כ”ה דף ע:):”.ומפני זה בגלות, ‘אני ישנה’ והיא חולה בגלות, וכמה רופאים תלמידי חכמים מתעסקים אצלה, בכמה בשׂמים וריחות של שושנים, תפוחים, ואגוזים ורימונים, ולא חוזרת הרוח אצלה בהם בגלות בחולי שלה, ולא הדופק חוזר אצלה, עד שיבוא הרועה הנאמן אהוב שלה”.

וכן, “שבעת המימות” מסמלים את עניין התקוה כאמור. כמו שנאמר (בראשית א’, י’): “וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים”. ומקוה הוא מלשון תקוה ותוחלת, כמו שנאמר (ירמיה י”ד, ח’):”מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה”. ונאמר (ירמיה י”ז, י”ג): “מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'”. ופירש “המצודות דוד” : “מקוה ישראל ה’ – לכן מהראוי שתקוות ישראל יהיה אל ה'”.

ואתם ‘שבעת המימות’ מסמלים את הדיבורי נחמה והתחזקות בחינת; “שִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם(משלי כ”ו, ט”ז),  בחינת שבע הפטרות הנחמה הקוראים אחרי תשעה באב – ‘שבע דנחמתא’, הנותנים תקוה לכל הנופלים.

ובמילים פשוטות, אמרה בת הקיסר לכל אותם מלכים: אמנם השיר שלם יפה וטוב, אך אין אתם משדרים לי בו תקוה ונחמה למצבי העגום.

 

 

נעשה ונשמע תורה ח

וְזֶהוּ בְּחִינוֹת אַרְבַּע צִיצִית, כִּי אַרְבַּע צִיצִית הֵם בְּחִינַת הָרוּחַ חַיִּים… שֶׁעַל יְדֵי זֶה מַכְנִיעִין הָרוּחַ סְעָרָה, שֶׁהוּא הָרוּחַ שֶׁל הַמִּתְנַגְּדִים הַחוֹלְקִים עַל הַצַּדִּיקִים אֲמִתִּיִּים, שֶׁמַּמְשִׁיכִין אֲרִיכַת הָרוּחַ שֶׁלָּהֶם מֵהָרַב דִּקְלִפָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת עֵשָֹו אִישׁ שָֹעִיר…

וְזֶה בְּחִינַת טַלִּית לָבָן שֶׁנִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְסִדֵּר שְׁלשׁ עֶשְֹרֵה מִדּוֹת כִּי הַשְּׁלשׁ עֶשְֹרֵה מִדּוֹת הֵן בְּחִינוֹת הָרוּחַ חַיִּים דִּקְדֻשָּׁה וְזֶהוּ בְּחִינַת טַלִּית…

וְעַל יְדֵי טַלִּית דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת טַלִּית לָבָן, מַכְנִיעִין אוֹתוֹ, כִּי מִשָּׁם נִמְשָׁךְ הָרוּחַ חַיִּים דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁלשׁ עֶשְֹרֵה מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים.

דרשו חז”ל במדרש: “רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה.                        וְאַתָּה ה’ מָגֵן בַּעֲדִי כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי”.

רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי“… אלו דואג ואחיתופל שהיו ‘רַבִּים‘ בתורה, ‘אֹמְרִים לְנַפְשִׁי’ שהיו אומרים לדוד, אדם ששבה את הכבשה, והרג את הרועה, והפיל את ישראל בחרב, יש לו תשועה?! שנאמר, “אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה“. “וְאַתָּה ה’” אמר דוד, ואתה ריבון העולם הסכמת בתורתך עימהם ואמרת, “מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת“. “מָגֵן בַּעֲדִי” בזכות אבותי. “כְּבוֹדִי” שהחזרתני למלכותי. “וּמֵרִים רֹאשִׁי” שהייתי חייב הרמת ראש ונתת לי תלוי ראש ע”י נתן הנביא שאמר, “גַּם ה’ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת“. [מדרש תנחומא “כי תשא” פרק ד’]

דואג ואחיתופל שהיו גדולי התורה בדורו של דוד המלך, באים ואומרים לדוד שעל פי מסקנתם אין לו תקנה, ואף בהסתכלות והבטה שטחית ורדודה, נראה כאילו זו כוונת התורה שהרי נאמר בפירוש, “מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת”. ואם כן נראה לכאורה שגם הקב”ה מצטרף אליהם למסקנתם שהרי נאמר, “וְאַתָּה ה'” והאות ו’ של “וְאַתָּה ה'” מורה על ו’ החיבור כידוע.

ואמרו חז”ל: אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב, “וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי”? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדוֹאֵג הָרָשָׁע, מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי… “וַתִּשָּא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ” – אָמַר רַבִּי אַמִי, אֵין תּוֹרָתוֹ שֶׁל דּוֹאֵג, אֶלָּא מִשָּפָה וְלַחוּץ. [סנהדרין ק”ו:]

דואג הוא בחינת ‘הָרַב דִּקְלִפָּה‘, היות והוא היה עוסק בחלקה החיצוני של התורה, ‘בקליפת התורה’, ותורתו היתה ‘מִשָּפָה וְלַחוּץ’, ‘שָׂפָה’ מלשון קצה וגבול כגון, שְׂפַת הַיָּם, שְׂפַת הַיְאֹר, שְׂפַת הַיְרִיעָה, ודואג למד את התורה מחלקה החיצוני וכלפי חוץ.

ולעומתו דוד המלך עסק בחלקה הפנימי של התורה, שהן השלש עשרה מידות של רחמים-הרוח חיים, כלשון רבנו, ‘כִּי הַשְּׁלשׁ עֶשְֹרֵה מִדּוֹת הֵן בְּחִינוֹת הָרוּחַ חַיִּים דִּקְדֻשָּׁה‘. ולכן כתב רבנו בסעיף ב’: ‘רוּחַ צְפוֹנִית הַמְנַשֶּׁבֶת בַּכִּנּוֹר שֶׁל דָּוִד‘… כִּי רוּחַ צָפוֹן הוּא בְּחִינַת הָרוּחַ הַצָּפוּן בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁהוּא בְּחִינַת הָרוּחַ חַיִּים.

דוד המלך האמין בסתר ליבו שבודאי גם לו יש תיקון, למרות שגדולי התורה בדורו ניסו ליאשו, ואף התורה הראתה זאת בראיה שטחית, דוד המלך לא הסכים להאמין לזאת, שהרי נאמר: “חַסְדֵי ה’ כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו”. עד שזכה ונתן הנביא גילה לו בפירוש ואמר: “גַּם ה’ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת”.

ועיקר לימוד התורה בשלוש עשרה מידות שבהם נדרשת התורה הוא, להשיג את השלוש עשרה מידות של רחמים של ה’ ית’ יותר ויותר, כמו שנאמר: “דִּרְשׁוּ ה’ וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד”, ‘פָנָיו’ מלשון פנימיות, שהוא לימוד התורה ‘מהשפה ולפנים’ היפך תורתו של דואג שהיתה ‘מהשפה ולחוץ’.