פנינים מסיפורי מעשיות – מעשה מבערגיר ועני 2

0
441

 והקיסר הנ”ל, אחר שנעשה המשפט בבן הבערגיר הנ”ל ועתה נפטר ממנו,

{הקיסר סבר, שכבר נתקיים גזר הדין בבן הבערגיר והוציאו אותו להורג, ושוב איננו בעולם}  כעת יוכל להשתדך עם בתו הנ”ל, והתחילו לדבר לה שידוכים עם מלך פלוני ועם מלך פלוני וכיוצא.

 הקיסר המסמל את גסות הרוח והגאוה שבנו, והקיסר מתנגד לשידוך של בתו המסמלת את כלליות נשמות ישראל עם בן הבערגיר המסמל את צדיק האמת-מלך ישראל האמתי בחינת דוד המלך וזרעו.

וזו אם כן הסיבה הפנימית האמתית, שמחמתה התנגדנו לדוד, וסירבנו להמליכו עלינו. ועדיין אנו מתנגדים לו ולמלכותו כמו שנאמר: ”וַיִּפְשְׁעוּ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית דָּוִד עַד הַיּוֹם הַזֶּה“.

וביקשנו משמואל הנביא, “מלך ככל הגויים”. דהיינו מלך, שידאג לנו לכל צרכינו ולרווחתנו בדרך הטבע, שזוהי בעצם הבחינה של אותו מלך שבחרנו לנו, במקום מלך מזרע דוד, והוא ירבעם.

שהרי ירבעם בתחילה, הראה לעם שכל כוונתו לדאוג לרווחת העם, להקל מעליו את המסים וכו’, ואף עשה שני עגלים, שישמשו כתחליף לבית-המקדש, אחד בדן והשני בבית-אל, על מנת שלא יצטרכו העם ללכת רחוק, ושיהיה ‘בית-המקדש’ קרוב ונגיש לכולם.

וכאלו מלכים ומנהיגים, פחות או יותר מחפשים אנחנו עד היום, שיעשו לנו חיים קלים, וידאגו לנו לרווחה ויציבות כלכלית, מדינית, ביטחונית, חינוכית וכו’.

כך שלא נרגיש חסרי-אונים, ונצטרך ‘חלילה’ להתפלל אל ה’ בכל פעם.
ומובן אם-כן מדוע אמר הקב”ה לשמואל; “כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו“.

ומלך כזה הוא, בעצם מלך הגורם לנו חלילה-וחס להתנתק מה’ יתברך ומהתלות בו, שזה פירוש המושג ‘מלכות דסיטרא-אחרא’, לעומת ‘מלכות-דקדושה’, הגורמת לנו להתחבר לה’ ולהתפלל אליו תמיד בלי הפסק.

כמו דוד המלך, שעבר כל מיני רדיפות ונפילות, עד שמרוב נפילותיו נקרא בלשון חז”ל; “הנופל” ונקרא; “סוכת דוד הנופלת“. ומכל הירידות והנפילות והרדיפות, היה דוד עושה תפילה, עד שהפך בעצמו למהות ועצמות התפילה, ואמר על עצמו; “ואני תפילה”.

ומלך כגון דוד-המלך, ממילא גם מביא את העם שעליו הוא מולך, למצב והרגשה כזו, כלומר להרגשת עניות ודלות וחוסר אונים, ותלות גמורה בקב”ה. ולכן, אחרי שנדמה היה לקיסר הגאוותן שנפטר מ’בן הבערגיר’, ניסה לשדך את בתו עם מלכים אחרים.

כלומר, אחרי שהגאווה שלנו מנתקת אותנו מצדיק האמת, המראה לנו את שפלותנו האמיתית, ומצד שני גורם לנו להישען בתלות גמורה על אבינו שבשמים, ומוליך אותנו בדרך תפילה  ואמונה באופן תמידי, כמאמר דוד המלך: (תהילים קי”ט, ל’)     “דֶּרֶךְ אֱמוּנָה בָחָרְתִּי”. אזי במקביל, מנסה הגאווה שלנו לחבר אותנו למנהיגים של שקר, המציעים לנו פתרונות מהירים וזמינים של דרך הטבע, ובכך מונעים אותנו מהתפילה, וגורמים לנו להתנתק חלילה וחס מה’ יתברך.

והתחילו לדבר לה שידוכים עם מלך פלוני ועם מלך פלוני וכיוצא…
והיו באים מלכים להשתדך, ועלו על אותו המקום, והיו מדברים כל אחד ואחד שיר שלו.

 ולקצתם שלחה תשובה על ידי רעותיה גם כן בדרך שיר וחיבה, ולקצת, שנראו לה יותר, השיבה בעצמה והרימה קולה בשיר והשיבה לו גם כן דברי חיבה, ולקצת, שנראו לה עוד יותר, היתה מראה עצמה פנים אל פנים, והיתה מראה את פניה, והשיבה לו דברי שיר וחיבה, ולכולם סיימה בסוף.

 אבל לא עברו עליך הַמֵּימוֹת ולא היה מי שמבין כוונתה.

 המלכים הבאים להשתדך עם בת הקיסר, מסמלים את תלמידי-החכמים, כמאמר חז”ל (גיטין ס”ב.): “מאן מלכי רבנן“. ואותם תלמידי חכמים מנסים להציע פיתרון לעם ישראל, השרויים בגלות הנפש והגוף, ומבקשים לגאלם ולרפואתם מתחלואי נפשם.

שהרי, “בת הקיסר” היא גם “בת העני”, המסמלת את כלליות נשמות ישראל בתוקף הגלות- ”עניה סוערה”. וכל אחד מהמלכים, שר לה את שירו, ומציע לה שהוא זה שיגאלנה. ואמנם היו כאלו שמצאו חן בעיניה, אך בסופו של דבר, ענתה לכולם: ‘אבל לא עברו עליך הַמֵּימוֹת‘.

שבעת הַמֵּימוֹת‘ מסמלים מצד אחד את כל הנפילות, התגברות התאוות והבילבולים, בחינת: “שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק“. וכמו שנאמר: (יונה ב’, ד’) “כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ”,  (איכה ג’, נ”ד) “צָפוּ מַיִם עַל רֹאשִׁי”, ועוד רבות.

ובכן, באם לא עברו עליכם “שבעת המימות”,  איך אם-כן תוכלו לעזור לי, ולהושיע אותי?!

הרי מעולם לא הייתם ‘במקומי’, ואין אתם יכולים אפילו להבין אותי ואת  מצבי הקשה, ובאם אינכם מכירים אפילו את המחלה שלי, איך אם כן תוכלו לרפא אותי?!

ולכן נאמר בסיפור המעשה; “ולא היה מי שמבין כוונתה”.

כלומר, מבין כל אותם מלכים-תלמידי חכמים, אף אחד מהם באמת ‘לא הבין אותה’.

ונאמר ב“תיקוני הזוהר” (תיקון כ”ה דף ע:):”.ומפני זה בגלות, ‘אני ישנה’ והיא חולה בגלות, וכמה רופאים תלמידי חכמים מתעסקים אצלה, בכמה בשׂמים וריחות של שושנים, תפוחים, ואגוזים ורימונים, ולא חוזרת הרוח אצלה בהם בגלות בחולי שלה, ולא הדופק חוזר אצלה, עד שיבוא הרועה הנאמן אהוב שלה”.

וכן, “שבעת המימות” מסמלים את עניין התקוה כאמור. כמו שנאמר (בראשית א’, י’): “וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים”. ומקוה הוא מלשון תקוה ותוחלת, כמו שנאמר (ירמיה י”ד, ח’):”מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה”. ונאמר (ירמיה י”ז, י”ג): “מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'”. ופירש “המצודות דוד” : “מקוה ישראל ה’ – לכן מהראוי שתקוות ישראל יהיה אל ה'”.

ואתם ‘שבעת המימות’ מסמלים את הדיבורי נחמה והתחזקות בחינת; “שִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם(משלי כ”ו, ט”ז),  בחינת שבע הפטרות הנחמה הקוראים אחרי תשעה באב – ‘שבע דנחמתא’, הנותנים תקוה לכל הנופלים.

ובמילים פשוטות, אמרה בת הקיסר לכל אותם מלכים: אמנם השיר שלם יפה וטוב, אך אין אתם משדרים לי בו תקוה ונחמה למצבי העגום.

 

 

השאירו תגובה

תגובות

שיתוף
מאמר הבאנעשה ונשמע

השאר תגובה

Please enter your comment!
Please enter your name here

*