עיקר ההתבודדות הוא בלילה

0
513

עִקַּר הַהִתְבּוֹדְדוּת הוּא בַּלַּיְלָה, בְּעֵת שֶׁהָעוֹלָם פָּנוּי מִטִּרְדַּת הָעוֹלָם הַזֶּה. כִּי בַּיּוֹם, עַל יְדֵי שֶׁרוֹדְפִין הָעוֹלָם אַחַר הָעוֹלָם הַזֶּה, הוּא מְבַטֵּל וּמְבַלְבֵּל אֶת הָאָדָם מִלְּהִתְדַּבֵּק וּלְהִכָּלֵל בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ…

 וְגַם צְרִיכִין שֶׁיִּהְיֶה הַהִתְבּוֹדְדוּת בְּמָקוֹם מְיֻחָד, דְּהַיְנוּ חוּץ מֵהָעִיר בְּדֶרֶךְ יְחִידִי, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הוֹלְכִים שָׁם בְּנֵי אָדָם. כִּי בְּמָקוֹם שֶׁהוֹלְכִים שָׁם בְּנֵי אָדָם בַּיּוֹם, הָרוֹדְפִים אַחַר הָעוֹלָם הַזֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁכָּעֵת אֵינָם הוֹלְכִים שָׁם, הוּא מְבַלְבֵּל גַּם כֵּן הַהִתְבּוֹדְדוּת, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְבַּטֵּל וּלְהִכָּלֵל בּוֹ יִתְבָּרַךְ.

אחרי חטא העגל עקר משה רבנו אוהלו ונטה אותו מחוץ למחנה ישראל במקום מרוחק, וקרא שמו “אוהל מועד”, כמו שנאמר: “וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד”, ונאמר שם: “וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה’ יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה”, ובהמשך נאמר: “וְדִבֶּר ה’ אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ”.

(שמות ל”ג, ז’-י”א)

כאן רמזה לנו התורה רמז נפלא מאוד, שעיקר הדעת שאותה טורח משה רבנו להקנות לנו היא, שכל אחד ואחד יכול לדבר עם ה’ ‘פָּנִים אֶל פָּנִים’, על ידי שידבר עם ה’ יתברך ‘כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ’.

ולכן נטה משה רבנו אוהלו מחוץ למחנה דווקא, כדי להדגיש עד היכן מגיעים רחמי ה’ יתברך, שגם לאלו שהם בבחינת ה”מצורע” שנאמר עליו: “טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ”. (ויקרא י”ג, מ”ו), גם הם יכולים לחזור ולעורר את ‘הטוב’ שבהם ואת ‘נקודת הצדקות’ – ‘נקודת משה’ שלהם, ולזכות לצאת מגלות לגאולה ומאפילה לאורה, על ידי שישיחו את ליבם לפני ה’ יתברך ‘כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ’, שהרי אותו חלק שבתוכנו המדבר עם ה’ יתברך כמו עם חבר טוב באמת, הוא הוא ‘נקודת משה’ שבתוכנו, שהרי משה רבנו כאמור היה מדבר עם ה’ יתברך ‘פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ’, ואז מתחיל האדם לגלות הטוב שבו שהיה מוסתר עד עתה במידות ותאוות רעות, ומתחילה ‘גאולת נפשו’.

וישנה כוונה עמוקה בנטיית ‘אוהל מועד’ מחוץ למחנה ובמקום מרוחק דווקא.

בסיפור זה מורה לנו התורה הקדושה דרך להתקרב באמת אל ה’ יתברך, ולזכות לגלות ול”האיר” את “נקודת-משה” שבתוכנו, וזאת רמזה לנו באמרה: “וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה’ יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה”.

ולמה דווקא ‘מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה’ ולא בתוך המחנה, ומהי החשיבות והסגולה של מקום מרוחק דווקא?

באם יתבונן האדם על עצמו בעין אמת, יבחין שברוב שעות היום הוא מוקף באנשים הצריכים לו, או הוא צריך להם, או שניהם גם יחד, ובכדי למצוא חן בעיניהם ולהחניף להם משתמש הוא בכל מיני “תחפושות”, וכל היום הוא עסוק ב”ללבוש ולהחליף תחפושות”, למשל כאשר הוא עומד מול מנהל הבנק ומבקש ממנו הלוואה, “לובש” הוא ארשת של בטחון עצמי ומנסה לשכנע את מנהל הבנק ב”תחפושת” זו שהוא אכן בעל עסק מצליח שכדאי להלוות לו ולעשות עימו עסקים.

וכאשר הוא עומד לפני פקיד המס הכנסה “לובש” הוא ארשת של מסכנות, ומנסה לשכנע את הפקיד שאכן הוא מיסכן ולא יוצלח על מנת שיפחיתו לו את שיעור המס שנקבע לו. ובפני אשתו לובש הוא צורה אחרת ובפני חבריו צורה אחרת, בפני לקוחותיו צורה אחרת ובפני בעלי החובות שלו צורה אחרת וכו’ וכו’.

וכמעט שלא ניתנת לאדם ההזדמנות להכיר את עצמו ולהיוודע לזהותו האמתית, שהיא היא פנימיות נפשו המכוסה באינספור “תחפושות” ובשכבה עבה של “איפור”.

ובכן, כדי “לקלף” את מעטה השקר שמעליו, חייב הוא להשתחרר מידי פעם מכל הסובבים אותו הגורמים לו “להתעטף” במעטה זה, וכדי לזכות לשמוע ולהאזין ל”רחשי לבו” שהיא פנימיות נפשו האמיתית המכונה “נקודת משה”, לשם כך צריך שקט, וכמו שאי אפשר כמעט להאזין למנגינה חרישית או לכוון כלי נגינה ברחוב סואן והמולת רעש מכוניות ובני אדם, כך אי אפשר כמעט להאזין ל”רחשי הלב” בתוך כל ה”רעש” הסובב אותנו.

וזו היא בעצם פנימיות העצה שמייעץ לנו רבנו, שדווקא על ידי שיתרחק האדם מידי פעם מן הישוב יתחיל לגלות את ה”טוב” שבו ואז יזכה באמת ל”ישוב הדעת” שהיא “גאולת נפשו”.

ועל זאת גם רמזה לנו התורה, שמשה נטה את אוהלו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה דווקא, כדי שכל מבקש ה’ יוכל לדבר שם עם ה’, “כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ”.

השאירו תגובה

תגובות

השאר תגובה

Please enter your comment!
Please enter your name here

*