נעשה ונשמע תורה ח

0
288

וְזֶהוּ בְּחִינוֹת אַרְבַּע צִיצִית, כִּי אַרְבַּע צִיצִית הֵם בְּחִינַת הָרוּחַ חַיִּים… שֶׁעַל יְדֵי זֶה מַכְנִיעִין הָרוּחַ סְעָרָה, שֶׁהוּא הָרוּחַ שֶׁל הַמִּתְנַגְּדִים הַחוֹלְקִים עַל הַצַּדִּיקִים אֲמִתִּיִּים, שֶׁמַּמְשִׁיכִין אֲרִיכַת הָרוּחַ שֶׁלָּהֶם מֵהָרַב דִּקְלִפָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת עֵשָֹו אִישׁ שָֹעִיר…

וְזֶה בְּחִינַת טַלִּית לָבָן שֶׁנִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְסִדֵּר שְׁלשׁ עֶשְֹרֵה מִדּוֹת כִּי הַשְּׁלשׁ עֶשְֹרֵה מִדּוֹת הֵן בְּחִינוֹת הָרוּחַ חַיִּים דִּקְדֻשָּׁה וְזֶהוּ בְּחִינַת טַלִּית…

וְעַל יְדֵי טַלִּית דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת טַלִּית לָבָן, מַכְנִיעִין אוֹתוֹ, כִּי מִשָּׁם נִמְשָׁךְ הָרוּחַ חַיִּים דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁלשׁ עֶשְֹרֵה מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים.

דרשו חז"ל במדרש: "רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה.                        וְאַתָּה ה' מָגֵן בַּעֲדִי כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי".

"רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי"… אלו דואג ואחיתופל שהיו 'רַבִּים' בתורה, 'אֹמְרִים לְנַפְשִׁי' שהיו אומרים לדוד, אדם ששבה את הכבשה, והרג את הרועה, והפיל את ישראל בחרב, יש לו תשועה?! שנאמר, "אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה". "וְאַתָּה ה'" אמר דוד, ואתה ריבון העולם הסכמת בתורתך עימהם ואמרת, "מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת". "מָגֵן בַּעֲדִי" בזכות אבותי. "כְּבוֹדִי" שהחזרתני למלכותי. "וּמֵרִים רֹאשִׁי" שהייתי חייב הרמת ראש ונתת לי תלוי ראש ע"י נתן הנביא שאמר, "גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת". [מדרש תנחומא "כי תשא" פרק ד']

דואג ואחיתופל שהיו גדולי התורה בדורו של דוד המלך, באים ואומרים לדוד שעל פי מסקנתם אין לו תקנה, ואף בהסתכלות והבטה שטחית ורדודה, נראה כאילו זו כוונת התורה שהרי נאמר בפירוש, "מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת". ואם כן נראה לכאורה שגם הקב"ה מצטרף אליהם למסקנתם שהרי נאמר, "וְאַתָּה ה'" והאות ו' של "וְאַתָּה ה'" מורה על ו' החיבור כידוע.

ואמרו חז"ל: אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב, "וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי"? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדוֹאֵג הָרָשָׁע, מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי… "וַתִּשָּא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ" – אָמַר רַבִּי אַמִי, אֵין תּוֹרָתוֹ שֶׁל דּוֹאֵג, אֶלָּא מִשָּפָה וְלַחוּץ. [סנהדרין ק"ו:]

דואג הוא בחינת 'הָרַב דִּקְלִפָּה', היות והוא היה עוסק בחלקה החיצוני של התורה, 'בקליפת התורה', ותורתו היתה 'מִשָּפָה וְלַחוּץ', 'שָׂפָה' מלשון קצה וגבול כגון, שְׂפַת הַיָּם, שְׂפַת הַיְאֹר, שְׂפַת הַיְרִיעָה, ודואג למד את התורה מחלקה החיצוני וכלפי חוץ.

ולעומתו דוד המלך עסק בחלקה הפנימי של התורה, שהן השלש עשרה מידות של רחמים-הרוח חיים, כלשון רבנו, 'כִּי הַשְּׁלשׁ עֶשְֹרֵה מִדּוֹת הֵן בְּחִינוֹת הָרוּחַ חַיִּים דִּקְדֻשָּׁה'. ולכן כתב רבנו בסעיף ב': 'רוּחַ צְפוֹנִית הַמְנַשֶּׁבֶת בַּכִּנּוֹר שֶׁל דָּוִד'… כִּי רוּחַ צָפוֹן הוּא בְּחִינַת הָרוּחַ הַצָּפוּן בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁהוּא בְּחִינַת הָרוּחַ חַיִּים.

דוד המלך האמין בסתר ליבו שבודאי גם לו יש תיקון, למרות שגדולי התורה בדורו ניסו ליאשו, ואף התורה הראתה זאת בראיה שטחית, דוד המלך לא הסכים להאמין לזאת, שהרי נאמר: "חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו". עד שזכה ונתן הנביא גילה לו בפירוש ואמר: "גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת".

ועיקר לימוד התורה בשלוש עשרה מידות שבהם נדרשת התורה הוא, להשיג את השלוש עשרה מידות של רחמים של ה' ית' יותר ויותר, כמו שנאמר: "דִּרְשׁוּ ה' וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד", 'פָנָיו' מלשון פנימיות, שהוא לימוד התורה 'מהשפה ולפנים' היפך תורתו של דואג שהיתה 'מהשפה ולחוץ'.

שיתוף
מאמר הבאנעשה ונשמע

השאר תגובה

Please enter your comment!
Please enter your name here

*