ימות המשיח – על מה משיח ירכב ?

0
604

מאמר “בעיתה אחישנה” –  מאת הרב אהרן ישכיל הי”ו
מאמר על ימות המשיח , האם המשיח יבוא רכוב על עננים או על חמור?

בשביל להבין מה זה ימות המשיח אנא העזרו בסבלנות קטנה וקראו את המאמר החשוב שמסביר בייתר דיוק על ימות המשיח בזמן שלנו היום ואיך הם חיים וקיימים אצל כל אחד ואחת מאיתנו.

נאמר בגמרא סנהדרין דף צ”ח.
אמר רבי אלכסנדרי רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב בעיתה וכתיב אחישנה?!

(והרי בעיתה פירושו בזמנה, ואחישנה פירושו קודם הזמן, ואיך יתכן שתבוא הגאולה בזמנה וגם תבוא קודם זמנה ?!)
ותירצוזכו- אחישנה, לא זכו- בעיתה!

אמר רבי אלכסנדרי, רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב: “חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה” [דניאל ז’,י”ג]

ופירש בעל ה”מצודות דוד“: “רואה הייתי במראות שינת הלילה, והנה עם ענני השמים היה בא, כדמות בן אדם ועל מלך המשיח ירמז.” (כאן נאמר שהמשיח יבוא רכוב על ענני השמיים)

וכתיב: “הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר” [זכריה ט’,ט’]

ופירש בעל ה”מצודות דוד“:
“הנה מלכך – זה מלך המשיח… עני – יהיה מוכנע וירכב על חמור.” (ואילו כאן נאמר שיבוא המשיח רכוב על חמור?!)    ותירצו בגמרא: זכו- עם ענני שמיא, לא זכו- עני רוכב על חמור!

ופירש רש”י:
עם ענני שמיא כבר אינש אתי – במהירות.
וכתיב עני ורוכב על החמור – כעני הבא על חמורו בעצלות.

וכאן זועקות שתי שאלות, הרי המשיח יבוא לגאול ולתקן את עם ישראל, ובאם זכו הדור יבוא אליהם המשיח במהירות ובאם לא זכו יבוא בעצלות?!

משל למה הדבר דומה, לבן מלך שנפגע בתאונת דרכים, התקשרו משרתי המלך בבהילות להזעיק את מד”א, לפני שיצאו חובשי מד”א לדרך שאלו את המשרתים: “מה מצבו של בן המלך”? ענו המשרתים: “ברוך ה’ לא קרה לו כלום, הוא בהכרה מלאה ומרגיש מצוין, ואפילו לא נשרט.”שמעו זאת החובשים, ושלחו בבהילות צוות החייאה עם מסוק.

או שנתאר לעצמנו שקרתה מציאות הפוכה, בה התקשרו משרתי המלך למד”א וסיפרו להם כי בן המלך נפגע בתאונת דרכים.

שאלו חובשי מד”א: “ומה מצבו”?
ענו המשרתים: “הוא מפרפר בין החיים למוות”.

“אם כן, נשלח לכם פרמדיק רכוב על גבי אופניים, והוא עשוי להגיע אליכם בעוד מספר שעות” ענו במד”א, וביקשו מהם שיועילו לחכות לו בסבלנות.

ובכן, היעלה על הדעת שאם עם ישראל ימצאו במצב טוב, במצב “זכו” אז ישלח להם הקב”ה את הגואל במהירות על “ענני שמיא”, ובאם ימצאו עם ישראל במצב קשה חלילה במצב של “לא זכו”, ישלח להם הקב”ה את הגואל לאט לאט בעצלתיים, “רוכב על חמור”?! הרי איפכא מסתברא?!

ועוד שאלה נשאלת כאן, הרי המשיח יבוא לגאול את עם ישראל מגלותם, ובאם נמצאים עם ישראל במצב של “זכו”, לאיזה צורך צריכים הם את המשיח שיבוא ויגאל אותם, הרי נמצאים הם במצב האידיאלי,  ולאיזה צורך ישלחו צוות החייאה לבן המלך הבריא לחלוטין?!

דברי החכמים הם מופשטים לגמרי מהרובד הגשמי

ובכן, לפני שניגש לתירוץ הקושיות, נלמד כלל חשוב שאותו כתב המהר”ל מפראג וזו לשונו: “אין החכמים מדברים מעניין הגשמי כלל, רק מופשט מן הגשמי.”[“נצח ישראל” פרק כ”ו]

ועוד כתב המהר”ל: “אמנם הגיע לקצתם שהרחיקו דברי חכמים, מפני שלא נתנו לב על דברי חכמים, ותיכף שהביטו אל דברי חכמים ולא נכנס בלבם מפני שלא נראה להם טעמם מספיק, סרו מן הדרך, וזה בשביל העומק בדבריהם שהם העמיקו בדברי חכמה, אבל כאשר יתבונן בדבריהם לא יסופק בדבריהם…

רבותינו זכרונם לברכה העמיקו מאוד מאוד מה שאי אפשר לכתוב ולפרש… רק כדי שתדע דרך חכמים, והאיש החכם, יוסף חכמה לדעת, כי הם פתחו פתח חכמה ושערי תבונה לברי לבב, ברוך שבחר בהם ובחכמתם”.  [“גבורות השם” פרק ט’]

אם כן, דברי חכמים הן מטפורות, ואין הם מתעסקים כלל במונחים הגשמיים.   כגון באם אומרים:”כאן צריך להגדיל ראש”, אין כוונת הדברים להגדיל את הראש בגשמיות כמובן, או אם אומרים: “הוא חישמל את הקהל”, אין כוונת הדברים שהוא חישמל אותם בגשמיות, או: “יש לו לשון מאוד חדה”, כמובן שלא לשונו הגשמית חדה, ורק ילד קטן למשל יבין את משמעות הדברים כפשוטם.

וכאשר מספרים לנו חז”ל שהמשיח יבוא רכוב “על גבי חמור” או “על גבי עננים”, לא התכוונו הם לספר לנו עם איזה כלי תחבורה ישתמש המשיח.  (ובפרט שגם לא מובן לכאורה, מה פירוש הדברים שיבוא רכוב על גבי עננים?)

וכאשר סיפרו לנו חז”ל שיבוא המשיח “בעיתה” או יבוא ב”אחישנה”, לא התכוונו חז”ל לציין לנו תאריך ב”לוח הזמנים” שלו. ובקיצור, חז”ל לא באו לספר לנו מתי ואיך יבוא המשיח במונחים הגשמיים.

זכו אחישנה לא זכו בעיתה – לכל אחד ואחד

ומה שאמרו חז”ל “זכו” או “לא זכו”, אין כוונתם על המציאות של כלל עם ישראל, שאם ימצאו כולם במצב של “זכו”, או ימצאו כולם במצב של “לא זכו”, אלא הכוונה לכל אחד ואחד, שהמשיח יבוא ויתקן את אלו הנמצאים במצב של “לא זכו”, ואפילו את אלו הנמצאים במצב של “זכו” יתקן המשיח, ויראה להם שגם הם צריכים תיקון למרות מצבם הטוב לכאורה.

המשיח יתקן וילמד את אלו הנמצאים במצב של “זכו”

חז”ל הק’ באים ללמדנו איך וכיצד יגאלנו המשיח, ואיזו דעת יעניק הוא לנו, שאיתה יתקן את אלו הנמצאים במצב של “זכו”, וגם את אלו הנמצאים במצב של “לא זכו”.

ובכן, בני האדם הנמצאים במצב של “זכו” הם אלו המכונים “דרי מעלה” או “בני עליה”, שלהם מראה הצדיק שעדיין לא סיימו את עבודתם והשגתם, ומעורר הוא אותם תמיד להמשיך לחתור ולחפש עוד ועוד את גדולת ה’ יתברך, ולהכירו יותר ויותר.

שהרי תכלית הבריאה היא שנזכה להכיר ולדעת אותו יתברך כמובא בספרים הק’, “בְּגִין דְּיִשְׁתְּמוֹדְעִין לֵיה”, ולגדולים מראה הצדיק “השמים הם הגבול”, כלומר אל לכם לחשוב שכבר השגתם אותו יתברך, שהרי גדולת ה’ יתברך היא אינסופית, וההשגה שהשגתם היא אמנם נכונה, אך אל לכם להיעצר בה והמשיכו לחתור ולחפש עוד ועוד.

וזהו פירוש המשל שלאלו ש“זכו” יבוא המשיח רכוב על “ענני שמיא”, שהרי העננים מסמלים את גבול השמיים כביכול, והמשיח יראה להם שיש גם מעל העננים, וגבול השמיים לא מסתיים בעננים שאליהם הגעתם, ו’גבול’ זה אינו אלא אשליה.                                                                                                                          ולכן יבוא הוא אליהם רכוב על גבי העננים, כלומר ילמד הוא אותם את ההשגה הנקראת: “אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה”.

כדברי רבנו וזו לשונו:                                                                                              וְהַפֵּרוּשׁ הַפָּשׁוּט הוּא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, צָרִיךְ לַחֲגֹר מָתְנָיו, שֶׁיִּתְחַזֵּק עַצְמוֹ בְּדַרְכֵי ה’ תָּמִיד, בֵּין בַּעֲלִיָּה בֵּין בִּירִידָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת: “אִם אֶסַּק שָׁמַיִם וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל” וְכוּ’, הַיְנוּ בֵּין שֶׁיִּזְכֶּה לְאֵיזוֹ עֲלִיָּה, לְאֵיזוֹ מַדְרֵגָה גְּדוֹלָה, אַף – עַל – פִּי – כֵן אַל יַעֲמֹד שָׁם, וְלֹא יִסְתַּפֵּק עַצְמוֹ בָּזֶה, רַק צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בָּקִי בָּזֶה מְאֹד, לֵידַע וּלְהַאֲמִין שֶׁהוּא צָרִיךְ לָלֶכֶת יוֹתֵר וְיוֹתֵר וְכוּ’, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת בָּקִי בְּרָצוֹא, בִּבְחִינַת עַיִל, שֶׁהוּא בְּחִינַת: “אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה”. [ליקוטי מוהר”ן – סימן ו’]

 

ענני שמיא – במהירות – אחישנה

ופירש רש”י : “עם ענני שמיא – במהירות“. כלומר את אלו ש”זכו” יעורר המשיח לעבוד את ה’ יתברך יותר ויותר, שזהו פירוש “במהירות”, ואין כוונת הדברים שהמשיח עצמו יבוא אלינו במהירות, אלא יעורר ויזרז הוא אותם ו’יכניס’ בהם את עניין המהירות, שזה גם פירוש “זכו אחישנה”, שאת אלו שזכו, יעורר המשיח להזדרז יותר ויגרום להם ל”אחישנה“.

וזו לשונו של ר’ נתן: וְכָל זֶה מְקַבְּלִים כֹּחַ מִבְּחִינַת הזקן דִּקְדֻשָּׁה… שֶׁמִּמֶּנּוּ מְקַבְּלִים כָּל הַצַּדִּיקִים כֹּחַ לְהִתְחַזֵּק בַּעֲבוֹדָתָם לְחַדֵּשׁ כֹּחָם וַעֲבוֹדָתָם בְּכָל פַּעַם. וְעַל – יְדֵי אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים שֶׁמַּתְחִילִין בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ וַאֲפִילּוּ כְּשֶׁמַּגִּיעִים לַמַּדְרֵגָה הַגָּבֹהַּ שֶׁבַּמַּדְרֵגוֹת, אֲפִילּוּ לְמַדְרֵגַת בְּנֵי עֲלִיָּה הַגְּדוֹלִים, אַף – עַל – פִּי – כֵן אֵינָם מִסְתַּפְּקִין עַצְמָם בָּזֶה, רַק הֵם אוֹמְרִים, מִי יוֹדֵעַ מַה שֶּׁיֵּשׁ עוֹד לְהַשִֹּיג? וּמַתְחִילִין בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ…

כִּי בְּכֹחַ אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁהִתְחִילוּ בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ שֶׁאֲפִילּוּ כְּשֶׁהִגִּיעוּ לַמַּדְרֵגָה הַגָּבֹהַּ שֶׁבַּמַּדְרֵגוֹת, שֶׁנִּדְמֶה שֶׁאֵין מַעֲלָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ וַאֲשֶׁר בֶּאֱמֶת הוּא מַעֲלָה וּמַדְרֵגָה נִפְלָאָה וְנוֹרָאָה מְאֹד שֶׁכַּמָּה צַדִּיקִים גְּדוֹלִים וְנִפְלָאִים לֹא זָכוּ לָזֶה וְהֵם אַף – עַל – פִּי שֶׁהִגִּיעוּ לָזֶה וְיוֹתֵר וְיוֹתֵר וְכוּ’ וְכוּ’, אַף – עַל – פִּי – כֵן לְעוֹלָם לֹא הָיוּ מִסְתַּפְּקִים בָּזֶה וְחָשְׁבוּ מַחֲשָׁבוֹת בְּכָל פַּעַם לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ, אַף – עַל – פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִים עוֹד שׁוּם שָׁם שֶׁל מַדְרֵגָה הַגָּבֹהַּ יוֹתֵר, אַף – עַל – פִּי – כֵן הָיוּ אוֹמְרִים מִי יוֹדֵעַ מַה שֶּׁיֵּשׁ עוֹד וְכוּ’.

וּכְמוֹ שֶּׁשָּׁמַעְתִּי מֵרַבֵּנוּ ז”ל, שֶׁפַּעַם אַחַת הָיָה מִצְטַעֵר מְאֹד לְפָנַי וְאָמַר, אֵיךְ זוֹכִין לִהְיוֹת יְהוּדִי וְכוּ’? וְהָיָה בְּעֵינַי לְפֶלֶא גָּדוֹל, מֵחֲמַת שֶׁזֶּה סָמוּךְ גִּילָה נִפְלָאוֹת וְנוֹרָאוֹת וְכוּ’.

עָנָה וְאָמַר, מִי יוֹדֵעַ מַה שֶּׁיֵּשׁ עוֹד לְהַשִֹּיג וְכוּ’? כִּי הֲלֹא מֵעוֹלָם לֹא עָלָה עַל דַּעְתִּי לְבַקֵּשׁ וְלִכְסֹף לְהַגִּיעַ לְהַשָֹּגָה כָּזֹאת וּלְמַדְרֵגָה כָּזוֹ, עַל – כֵּן מִי יוֹדֵעַ גַּם עַתָּה מַה שֶּׁיֵּשׁ עוֹד וְכוּ’? וְכֵן הָיָה דַּרְכּוֹ לְעוֹלָם כָּל יְמֵי חַיָּיו וְכוּ’.

[ליקוטי הלכות – הלכות תפילין הלכה ה’]

המשיח יתקן וילמד את אלו הנמצאים במצב של “לא זכו”

ולעומת זאת, לאלו הנמצאים במצב של “לא זכו” אותם ילמד המשיח את ההיפך הגמור, את ה“בעיתה”, דהיינו להם יגלה המשיח שהגאולה השלמה שלהם תגיע בעיתה, ואל להם לדחוק את השעה, וצריכים הם להמתין בסבלנות עד שייצאו מהרע שלהם בשלמות, ולעת עתה צריכים הם לעשות את אשר ביכולתם לעשות, ואפילו אם רק ינתקו עצמם מן החול אל הקודש ‘כחוט השערה’, זוהי עבודת ה’ שלהם ורק את זה דורש מאיתם הקב”ה, שהרי “אין הקב”ה בה בטרוניא עם בריותיו”, ואין הוא דורש מהם את אשר אינם יכולים לעשות.

וזו לשון רבנו: “וְאִם אַתָּה רָחוֹק מְאֹד מְאֹד מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְנִדְמֶה לְךָ, שֶׁאַתָּה פּוֹגֵם בְּכָל שָׁעָה מַמָּשׁ נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ, עִם כָּל זֶה כְּנֶגֶד זֶה תֵּדַע, שֶׁאִישׁ כָּזֶה שֶׁהוּא מְגֻשָּׁם כָּל – כָּךְ כָּל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שֶׁהוּא מְנַתֵּק עַצְמוֹ מְעַט מְעַט מִן גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּפוֹנֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִיא גְּדוֹלָה וִיקָרָה מְאֹד מְאֹד, וַאֲפִלּוּ נְקֻדָּה קְטַנָּה מְאֹד, שֶׁהוּא נֶעְתָּק מִגַּשְׁמִיּוּתוֹ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, הוּא רָץ בָּזֶה כַּמָּה וְכַמָּה אֲלָפִים פַּרְסָאוֹת בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים.”[ליקוטי מוהר”ן – מהדורא בתרא סימן מ”ח]

וזו לשונו של ר’ נתן:”כִּי אִיתָא בְּדִבְרֵי אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁאָדָם מוֹשֵׁךְ אֶת עַצְמוֹ מֵהָרַע אֶל הַטּוֹב רַק כְּחוּט הַשַּעֲרָה הוּא יָקָר מְאֹד מְאֹד בְּעֵינֵי ה’ יִתְבָּרַךְ, כִּי מֵחֲמַת שֶׁהָאָדָם בְּגוּף מְגֻשָּׁם כָּל כָּךְ בְּזֶה הָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי כָּל כָּךְ אֲשֶׁר רַבּוּ כְּמוֹ רַבּוּ הַמּוֹנְעִים וְהַמְעַכְּבִים וְהַמְסִיתִים וְהַבִּלְבּוּלִים וְכוּ’.

עַל – כֵּן כָּל הַעְתָּקָה וְהַעְתָּקָה שֶׁהָאָדָם מַמְשִׁיךְ עַצְמוֹ מִגַּשְׁמִיּוּתוֹ לַה’ יִתְבָּרַךְ וּלְתוֹרָתוֹ אֲפִלּוּ הוּא רַק כְּחוּט הַשַּעֲרָה הוּא יָקָר מְאֹד מְאֹד בְּעֵינֵי ה’ יִתְבָּרַךְ. וּבָזֶה רָאוּי לְהָאָדָם לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ וּלְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ אֲפִלּוּ אִם הוּא כְּמוֹ שֶׁהוּא.” [ליקוטי הלכות יו”ד – הלכות ראשית הגז הלכה ג’]

כי לא בחיפזון תצאו – מעט מעט אגרשנו

ואליהם יתגלה המשיח בצורה של “עני רוכב על חמור” כלומר, תתעלו מעט מעל “החמור” שלכם – תתעלו מעט מעל התאוות החומריות שלכם. ופירש רש”י- כעני הבא על חמורו בעצלות, ואותם ילמד המשיח לימוד שונה לחלוטין ו’יכניס’ בהם את עניין האיטיות, שעליהם ללכת במתינות לאט לאט כדי לזכות לצאת מהרע שלהם. כמו שנאמר בפרשת המשיח בנביא ישעיה: “כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה’ וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.”  [ישעיה נ”ב,י”ב]   והקב”ה יגרש את הרע שלהם לאט לאט, כדי שה”אור” הגדול לא יזיק להם כאשר יקבלו אותו בבת אחת, וכך יוכלו להסתגל לאור במידה ובהדרגה.     כמו שנאמר: “מְעַט מְעַט אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ.” [שמות כ”ג,ל’]

וזו לשון רבנו: “וְכֵן לְהֵפֶךְ, שֶׁאֲפִילּוּ אִם יִפֹּל, חַס וְשָׁלוֹם, לְמָקוֹם שֶׁיִּפֹּל אֲפִלּוּ בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת, גַּם כֵּן אַל יִתְיָאֵשׁ עַצְמוֹ לְעוֹלָם, וְתָמִיד יְחַפֵּשׂ וִיבַקֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וִיחַזֵּק עַצְמוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא, בְּכָל מַה שֶׁיּוּכַל, כִּי גַּם בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיוֹת נִמְצָא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְגַם שָׁם יְכוֹלִין לְדַּבֵּק אֶת עַצְמוֹ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וְזֶה בְּחִינַת: “וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ”. וְזֶה בְּחִינַת בָּקִי בְּשׁוֹב, כִּי אִי אֶפְשָׁר לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, כִּי אִם כְּשֶׁבָּקִי בִּשְׁנֵי הַבְּקִיאוּת הָאֵלּוּ.”

[ליקוטי מוהר”ן סימן ו’]

אַל תִּצְדַּק הַרְבֵּה וְאַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה

משום שבאמת, המניעה הגדולה ביותר המונעת את אלו הנמצאים בגדר של “לא זכו” היא המניעה הנקראת “ריבוי אור”, שאינם מאמינים שלמעט יש ערך גדול, ומשוכנעים הם שאם יעבדו את ה’ בעבודות קשות, בתעניות וסיגופים, וישליכו לגמרי את תאוות העולם הזה, ויתמסרו כל כולם לתורה ותפילה, ולא יאכלו, ולא ישנו, ויתנו את כל כספם לצדקה, רק אז יכופר להם ותעלה עבודתם לרצון לפניו יתברך.

והיות ורואים הם שאת זאת אינם מסוגלים לעשות, לכן הם לא עושים כלום, ואפילו ללמוד או להתפלל מעט מאוד, או לתת מעט צדקה אינם עושים, וזאת לא משום שאינם יכולים לעשות את אותו המעט, אלא פשוט משום שהם משוכנעים שלמעט הזה אין כל ערך.

וזו לשונו של ר’ נתן: “נִמְצָא שֶׁמֵּחֲמַת רִבּוּי תַּבְעֵרַת לְבָבוֹ מֵחֲמַת שֶׁלְּפִי מַה שֶּׁמְּשַׁעֵר בְּלִבֵּהּ גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ וְאֵיךְ פָּגַם נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר לְפִי זֶה הוּא צָרִיךְ לְהִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁה יְתֵרָה מְאֹד מְאֹד. וּלְסַלֵּק עַצְמוֹ לְגַמְרֵי מֵהָעוֹלָם הַזֶּה וּלְהַשְׁלִיךְ כָּל תַּאֲוַת עוֹלָם הַזֶּה אַחֲרֵי גֵּווֹ וּלְהִתְקַדֵּשׁ בְּכָל הַקְּדֻשּׁוֹת וּלְהִתְעַנּוֹת הַרְבֵּה וּלְסַגֵּף עַצְמוֹ בְּכָל הַסִּגּוּפִים שֶׁבָּעוֹלָם וְגַם כָּל זֶה אֵינוֹ מַסְפִּיק לוֹ לְפִי עֹצֶם חֲטָאָיו.

וּמֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְגַּבֵּר עַל גּוּפוֹ לַעֲשׂוֹת כָּל אֵלֶּה. מֵחֲמַת זֶה אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּלָל אֲפִילּוּ מַה שֶּׁיָּכוֹל, וְיֵשׁ שֶׁנָּפְלוּ כָּל כָּךְ בְּדַעְתָּם עַד שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים אֲפִילּוּ לִלְמֹד דַּף גְּמָרָא אוֹ פֶּרֶק מִשְׁנָיוֹת, מֵחֲמַת שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁצְּרִיכִים לַעֲשׂוֹת הַרְבֵּה מְאֹד. וּמֵחֲמַת זֶה אֵינָם עוֹשִׂים כְּלָל.

וְעַל זֶה כְּבָר הִזְהִיר אוֹתָנוּ מְאֹד שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אַל תִּצְדַּק הַרְבֵּה וְאַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה. כִּי מֵחֲמַת שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת צַדִּיק הַרְבֵּה כַּנַּ”ל. עַל – כֵּן הוּא רָשָׁע הַרְבֵּה חַס וְשָׁלוֹם כַּנַּ”ל, כִּי בֶּאֱמֶת בְּוַדַּאי הָיָה רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה כָּךְ כְּמוֹ שֶׁבּוֹעֵר בְּלִבּוֹ כַּנַּ”ל. וּלְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בְּכָל הַקְּדֻשּׁוֹת וְלַהֲפֹךְ פָּנָיו מֵהָעוֹלָם הַזֶּה לְגַמְרֵי וְכוּ’ וְכוּ’ וְיוֹתֵר וְיוֹתֵר, אֲבָל אַף – עַל – פִּי – כֵן וְכִי מָאן דְּלָא יָכוֹל לְמֶעֱבָד כֹּלָּא מִצְוָה פַּלְגָּא מִצְוָה נָמֵי לָא לֶעֱבָד.

וְכִי מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַרְוִיחַ כָּל מַה שֶּׁיְּכוֹלִין לְהַרְוִיחַ בְּזֶה הָעוֹלָם אִם כֵּן לֹא יַרְוִיחַ כְּלָל וְגַם יַפְסִיד חַס וְשָׁלוֹם מַה שֶּׁיַּפְסִיד?! רַחֲמָנָא לִצְלָן רַחֲמָנָא לִצְלָן, כִּי בְּוַדַּאי כָּל מַה שֶּׁיַּעֲשֶׂה אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה בִּשְׁבִיל ה’ יִתְבָּרַךְ אֲפִלּוּ נְקֻדָּה קְטַנָּה בְּעָלְמָא בְּוַדַּאי לֹא יֹאבַד לֶעָתִיד שׁוּם דָּבָר אֲפִלּוּ דִּבּוּר אֶחָד בְּתוֹרָה אוֹ תְּפִלָּה אוֹ פְּרוּטָה אַחַת לִצְדָקָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וְלֹא דַּי שֶׁזֶּה לֹא יֹאבַד בְּוַדַּאי בְּשׁוּם אֹפֶן, אֲפִילּוּ יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה אֲפִלּוּ אִם חַס וְשָׁלוֹם עָבַר עַל כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ כַּמָּה פְּעָמִים אַף – עַל – פִּי – כֵן אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכַר כָּל בְּרִיָּה. וְכָל מַה שֶּׁפָּעַל וְעָשָׂה בִּשְׁבִיל ה’ יִתְבָּרַךְ דָּבָר גָּדוֹל וְדָבָר קָטָן לֹא יֹאבַד דָּבָר לֶעָתִיד.”[ליקוטי הלכות – הלכות תרומות ומעשרות הלכה ג’]

עני ורוכב על חמור – ואבית תהילה מקרוצי חומר

ועוד ילמד המשיח אותם, שאל להם להיבהל ממצבם הרוחני הירוד, ולטעות ולחשוב שאין הקב”ה חפץ בעבודתם הדלה והענייה, בפרט שהם גם אנשים מגושמים מלאי עוון ואשמה, ונדמה להם שאין כל ערך לעבודתם, ולכן מתרשלים הם בה.

לכן אליהם יתגלה המשיח “רוכב על חמור”, שהרי חמור הן אותיות חומר, ובזאת ילמד הוא אותם שאדרבה, דווקא העבודה שלכם חשובה ויקרה מאוד בעיני ה’ יתברך, כמו שנאמר:”וְאָבִיתָ תְּהִלָּה מִגּוּשֵׁי עָפָר, מִקְּרוּצֵי חֹמֶר.

ואילו עבודת המלאכים והשרפים לא נחשבת כלל בעיניו, משום שאין הם צריכים להתמודד עם קשיי החומריות שהן: התאוות הגשמיות, קשיי הפרנסה, גידול ילדים, צורכי הגוף הרבים וכו’, שכל אלו מאטים  באופן משמעותי את קצב העבודה כמובן. ולהם יראה המשיח ויאמר:”תירגעו זה בסדר, הקצב שלכם אמנם איטי, אך לא נדרש מכם יותר מזה, רק תמשיכו לעבוד ולעשות את שלכם.”

שהרי כאמור, הקב”ה לא בא בטרוניא עם בריותיו, וכשם שאין הקב”ה דורש מהאדם הגשמי הספק של מלאך רוחני, כך אין הוא דורש מהאדם המגושם השקוע בתאוות החומריות הספק של אדם רוחני מזוכך. ובאמת העבודה של אדם מגושם, יקרה היא בעיניו יתברך לאין ערוך מעבודת אדם רוחני ומזוכך.

וזו לשונו של ר’ נתן: “כִּי עִקַּר תַּעֲנוּגָיו וְשַׁעֲשׁוּעָיו יִתְבָּרַךְ הוּא לְקָרֵב אֵלָיו הָרְחוֹקִים מְאֹד מְאֹד מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, כִּי מִי שֶׁיּוֹדֵעַ בִּידִיעָתוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה עִיקַּר תַּעֲנוּגָיו וְשַׁעֲשׁוּעָיו יִתְבָּרַךְ כְּשֶׁמְּקָרְבִין אֵלָיו הָרְחוֹקִים מִמֶּנּוּ, כִּי ה’ יִתְבָּרַךְ יֵשׁ לוֹ שְׂרָפִים וְאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ וְכוּ’ וְכוּ’, שֶׁכֻּלָּם עוֹבְדִים אוֹתוֹ בְּאֵימָה וְיִרְאָה וְכוּ’, וְאַף – עַל – פִּי – כֵן עִקַּר תַּעֲנוּגָיו וְשַׁעֲשׁוּעָיו הוּא כְּשֶׁעוֹלָה הָעֲבוֹדָה מֵעוֹלָם הַשָּׁפָל הַזֶּה. וְכָל מַה שֶּׁעוֹלָה אֵיזֶה עֲבוֹדָה וְנַחַת רוּחַ מֵעוֹלָם וּמַדְרֵגָה נְמוּכָה בְּיוֹתֵר יֵשׁ לוֹ שַׁעֲשׁוּעִים גְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר, כִּי זֶה עִיקַּר גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ…

כִּי אֵלּוּ הַגְּדוֹלִים בְּמַעֲלָה שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְקָרֵב נְפָשׁוֹת לַה’ יִתְבָּרַךְ וַאֲפִילּוּ כְּשֶׁהֵם מְקָרְבִים נְפָשׁוֹת אֵינָם מְקָרְבִים רַק הַגְּדוֹלִים שֶׁהֵם בְּאֵיזֶה מַדְרֵגָה. אֲבָל הַנְּמוּכִים וְהַמֻּנָּחִים בַּדְּיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה אֵינָם יְכוֹלִים לְקָרֵב. כָּל זֶה נִמְשָׁךְ מֵהַדַּעַת שֶׁלָּהֶם מֵחֲמַת שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם שֶׁכְּבָר הֵם יוֹדְעִים אֵיזֶה יְדִיעָה מֵה’ יִתְבָּרַךְ וּכְפִי יְדִיעָתָם אֶת גְּדֻלַּת ה’ יִתְבָּרַךְ אִי אֶפְשָׁר לְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ מְרֻחָק וּמְגֻשָּׁם כָּזֶה בִּפְרָט אִם הוּא פָּגוּם מְאֹד.

אֲבָל הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל בְּמַעֲלָה מְאֹד מְאֹד בִּבְחִינַת מֹשֶׁה הוּא מוֹסֵר נַפְשׁוֹ בְּעַד כָּל יִשְׂרָאֵל. אֲפִילּוּ בְּעַד הַגָּרוּעַ שֶׁבַּגְּרוּעִים אֲפִילּוּ בְּעַד פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁתַּדֵּל וּמִתְיַגֵּעַ כָּל יָמָיו בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ. וּמְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ יִסּוּרִים קָשִׁים וּמָרִים כְּדֵי לְקָרֵב כֻּלָּם לַה’ יִתְבָּרַךְ, כִּי הוּא הִגִּיעַ לְתַכְלִית הַיְדִיעָה אֲשֶׁר לֹא נֵדַע.

וְדַיְקָא מֵחֲמַת זֶה הוּא מַשִּיג בְּהַשָּגָתוֹ הָעֲצוּמָה שֶׁה’ יִתְבָּרַךְ מְקַבֵּל תַּעֲנוּג וְשַׁעֲשׁוּעִים מִכָּל מַדְרֵגוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת בְּיוֹתֵר, אַדְּרַבָּא, כָּל מַה שֶּׁהַדַּרְגָּא נְמוּכָה בְּיוֹתֵר מְקַבֵּל מִמֶּנָּה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹתֵר וְיוֹתֵר כְּשֶׁעוֹלֶה לְפָנָיו אֵיזֶה נַחַת רוּחַ מִשָּׁם.

כִּי זֶה עִקַּר גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ כְּשֶׁהָרְחוֹקִים בְּיוֹתֵר מִתְקָרְבִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר, כִּי הֲלֹא לְפִי גְּדֻלַּת ה’ יִתְבָּרַךְ אֵין שַׁיָּךְ אֶצְלוֹ כְּלָל לְקַבֵּל נַחַת רוּחַ מִמַּעֲשֵׂה הָאָדָם אֲפִילּוּ אִם הָיָה הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל רַק שֶׁבֶּאֱמֶת אִי אֶפְשָׁר לָנוּ  לְהַשִּיג זֹאת. וּמֵאַחַר שֶׁבֶּאֱמֶת ה’ יִתְבָּרַךְ מְקַבֵּל תַּעֲנוּג וְשַׁעֲשׁוּעִים מִמַּעֲשֵׂה בְּנֵי – אָדָם הַתַּחְתּוֹנִים דַּיְקָא, כִּי דַּיְקָא בִּשְׁבִילָם נִבְרָא הַכֹּל, כִּי זֶה עִקַּר שַׁעֲשׁוּעָיו כְּשֶׁמִּתְקַשֵּׁר עָלְמָא תַּתָּאָה בְּעָלְמָא עִלָּאָה שֶׁזֶּה נַעֲשֶׂה עַל – יְדֵי בֶּן אָדָם דַּיְקָא.

עַל – כֵּן כָּל מַה שֶּׁהַמַּדְרֵגָה יוֹתֵר נְמוּכָה כְּשֶׁעוֹלֶה אֵיזֶה נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ מִשָּׁם זֶה עִקַּר שַׁעֲשׁוּעָיו וְתַעֲנוּגָיו יִתְבָּרַךְ. וְעַל – כֵּן בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִין אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִין לַעֲמֹד, מֵחֲמַת שֶׁהַבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה הֵם מְרִימִים מַדְרֵגוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת בְּיוֹתֵר.” [ליקוטי הלכות – הלכות נדרים הלכה ד’]

“זכו” ו”לא זכו” – אצל כל אדם ואדם

ולא רק את שתי קבוצות האנשים הללו יתקן המשיח, אלא את כל אחד ואחד מאיתנו יתקן. שהרי המושגים של “זכו” ו”לא זכו” שייכים אצל כל אדם ואדם, שהרי אצל כל אחד ישנן מצוות מסוימות שאותן זכה כבר לקיים, כגון יש אדם שזכה לשמור שבת אך לא זכה עדיין להתפלל שלש תפילות ביום, ולגבי שמירת שבת נחשב לאותו אדם שהוא בגדר “זכו”, ואותו מתקן המשיח על ידי שמראה לו שאל לו להיעצר בשמירת השבת שלה הוא כבר זכה, אלא עליו להזדרז ולהוסיף עליה בכמות ובאיכות, ולשמור שבת גם בפנימיות ולא רק בחיצוניות.

שהרי התורה הקדושה מורכבת משלשה חלקים: מ”לבוש”, מ”גוף”, ומ”נשמה”, כמאמר הזוהר הק’, הלבוש של התורה הם סיפורי התורה, הגוף של התורה הן ההלכות, שהן קיום התורה באופן גשמי, ונשמת התורה היא פנימיות התורה, שעליה נאמר שהיא:”אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִידָּהּ וּרְחָבָה מִינִּי יָם.” [איוב י”א,ט’] ובאמת היא החלק העיקרי של התורה כדברי הזוהר הק’, כשם שנשמת האדם היא החלק העיקרי של האדם, וגוף האדם הוא רק “לבוש” הנשמה.

ולכן גם חלק ה”זכה” של כל אחד ואחד צריך תיקון, והתיקון של אותו חלק הוא, לזרז את האדם להתקדם יותר ויותר ולא להיעצר במקומו, שהוא ה”אחישנה“, ואל אותו חלק יגיע המשיח “רכוב על ענני שמיא” כפירוש רש”י-במהירות, כאמור.

ואילו לחלק ה”לא זכה” שאצל האדם, יעורר אותו המשיח שאל לו להתייאש חלילה ויעשה את שלו ואפילו מעט דמעט, ואף-אל-פי שנדמה לו שהוא עדיין רחוק “שנות אור” מתיקונו המושלם, יראה לו המשיח כי גאולתו השלמה תגיע “בעיתה” שהרי כבר אמרו חז”ל:”לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לְהִבָּטֵל מִמֶּנָה”. [אבות פרק ב’]

ויעורר אותם המשיח לעשייה, על ידי שיבוא רכוב על חמור, ופירש רש”י: “כעני הבא על חמורו בעצלות“, שבעניין זה צריך האדם להתנהל במתינות לאט לאט, ואל לו לדחוק את השעה כאמור.

וכן מדויק עניין זה מלשון הפסוק, שלא נאמר סתם “רוכב על חמור”, אלא “עני ורוכב על חמור”, שעני מסמל את המצב של “לא זכו“, שהוא עני מן התורה, המצוות והמעשים הטובים כדרשת חז”ל על הפסוק:”עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה”. [ישעיה נ”ד, י”א]

ואמרו חז”ל:”ענייה סערה לא נחמה וגו’, ענייה מן הצדיקים, ענייה מן התורה, ענייה ממצוות ומעשים טובים, סוערה מערערתא (חרובה) שערערוה עובדי אלילים”. [ילקוט שמעוני ישעיהו – פרק נ”ד – רמז תע”ח]

ולו יראה המשיח, שבאותם חלקים שאתה בגדר “עני” עליך להתנהל במתינות ובסבלנות, “כעני הבא על חמורו בעצלות”.

הצדיק מגלה בכל פעם מחדש את גדולתו יתברך ונסיים דברנו בעזהי”ת עם דברי ר’ נתן וזו לשונו: עַל – כֵּן בְּכֹחַ הַצַּדִּיקִים הָאֵלּוּ בְּכֹחַ הַזֶּה יְכוֹלִין לְהִתְחַדֵּשׁ בְּכָל פַּעַם אֵלּוּ הַנּוֹפְלִים, כְּמוֹ שֶׁשָּׁכִיחַ עַתָּה הַרְבֵּה בְּחשֶׁךְ הַגָּלוּת הַזֶּה שֶׁהִתְגַּבְּרָה הַסִּטְרָא אַחֲרָא וְהַבַּעַל דָּבָר מְאֹד עַל כָּל הָרוֹצֶה לְהַתְחִיל לַעֲסֹק בַּעֲבוֹדַת ה’ וּמַפִּילִים אוֹתוֹ בְּכָל פַּעַם כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁמַּפִּילִים אוֹתוֹ ח”ו, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וּצְרִיכִים לְחַזֵּק אוֹתָם וּלְהַחֲיוֹתָם בְּכָל פַּעַם בְּשִׁבְעָה מְשִׁיבֵי טַעַם שֶׁלֹּא יְתְיָאֲשׁוּ עַצְמָן לְעוֹלָם וְיַתְחִילוּ בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ כַּנַּ”ל.

וְכָל זֶה הַכֹּחַ מְקַבְּלִין מִצַּדִּיקִים הַנַּ”ל, כִּי כָּל מַה שֶּׁהַחוֹלֶה גָּדוֹל בְּיוֹתֵר צָרִיךְ רוֹפֵא גָּדוֹל בְּיוֹתֵר… כִּי מֵחֲמַת עֹצֶם כֹּחָם וְהַשָֹּגָתָם שֶׁל אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים הַנַּ”ל שֶׁהִתְחִילוּ בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ וְהִשִֹּיגוּ בְּכָל פַּעַם יוֹתֵר וְיוֹתֵר גְּדֻלַּת חַסְדֵּי ה’. אֵיךְ הוּא יִתְבָּרַךְ חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת בְּכָל עֵת לְבַל יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח וְכוּ’, עַל – יְדֵי זֶה יֵשׁ לָהֶם כֹּחַ לְהַמְשִׁיךְ חִיּוּת וְהִתְחַזְּקוּת חָדָשׁ לְכָל הַנּוֹפְלִים לְחַזְּקָם וּלְעוֹרְרָם בְּכָל פַּעַם שֶׁלֹּא יִפְּלוּ מִשּׁוּם דָּבָר לְעוֹלָם, רַק יַאֲרִיכוּ אַפָּם וְרוּחָם עַל הַכֹּל וְיַאֲמִינוּ בה’ וּבְכֹחַ הַצַּדִּיקִים אֲמִתִּיִּים, כִּי לֹא אָפְסוּ חֲסָדָיו לְעוֹלָם וְיִתְחַזְּקוּ לְהַתְחִיל לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵחָדָשׁ בְּכָל פַּעַם בְּכָל מַה שֶּׁיָּכוֹל…

לפי ערך גדולתו יתברך באמת אין עליה כך באמת אין ירידה

עַל – כֵּן בְּכֹחַ הַצַּדִּיקִים אֵלּוּ יֵשׁ תִּקְוָה לְכָל הַנּוֹפְלִים. וְאֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל, כִּי אַף – עַל – פִּי שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁמִּירִידָה כָּזֹאת אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲלוֹת ח”ו, אַף – עַל – פִּי – כֵן מִי יוֹדֵעַ גְּדֻלַּת חַסְדֵּי ה’, כִּי יֵשׁ חֶסֶד כָּזֶה אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁגַּם מִשָּׁם יְכוֹלִין לַעֲלוֹת. וְכֵן אֲפִילּוּ אִם ח”ו, נָפַל עוֹד כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים בְּלִי שִׁעוּר, אַף – עַל – פִּי – כֵן כָּל תְּנוּעָה שֶׁהוּא רוֹצֶה לְנַשְֹּאוֹת עַצְמוֹ בְּכָל פַּעַם לַעֲלוֹת מִנְּפִילָתוֹ.

וְכָל צְעָקָה וּצְעָקָה שֶׁצּוֹעֵק אֲפִילּוּ בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת גַּם כֵּן אֵינוֹ נֶאֱבָד לְעוֹלָם. וּכְמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ ז”ל שֶׁאֲפִילּוּ קוֹל צְעָקָה מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת אֵינוֹ נֶאֱבָד יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה אַחַר כָּךְ, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְתוֹרָתוֹ הוּא אֵין סוֹף וְאֵין תַּכְלִית.

וּכְמוֹ שֶׁאֵין עֲלִיָּה בָּעוֹלָם לְפִי גְּדֻלָּתוֹ, כִּי גָּבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ וְכוּ’ וּגְבוֹהִים עֲלֵיהֶם וְכוּ’ וְכַנַּ”ל, כְּמוֹ כֵן אֵין יְרִידָה בָּעוֹלָם, כִּי בְּכָל הַיְּרִידוֹת ח”ו, יֵשׁ יְרִידָה גָּרוּעַ יוֹתֵר.

וּמֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ יְרִידָה גָּרוּעַ מִזּוֹ ח”ו, צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק לִבְלִי לִפֹּל יוֹתֵר ח”ו, וְעִקַּר הִתְחַזְּקוּת הוּא בְּכֹחַ הַצַּדִּיקִים הַנַּ”ל שֶׁלֹּא עָמְדוּ לְעוֹלָם וְעָלוּ בְּכָל פַּעַם יוֹתֵר וְכוּ’ כַּנַּ”ל, כִּי זָכוּ לְהַשִֹּיג, שֶׁכְּמוֹ שֶׁאֵין עֲלִיָּה לְעוֹלָם, כְּמוֹ כֵן אֵין יְרִידָה לְעוֹלָם שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לַעֲלוֹת מִשָּׁם, כִּי בֶּאֱמֶת הַכֹּל אֶחָד.

מידת חסדו יתברך היא עיקר גדולתו

כִּי כָּל מַה שֶּׁהַצַּדִּיק עוֹלֶה לְמַדְרֵגָה גָּבֹהַּ יוֹתֵר הוּא מַשִֹּיג יוֹתֵר חַסְדֵּי ה’, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר גְּדֻלַּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי מִידָּה שֶׁל חֶסֶד נִקְרָא גְּדֻלָּה כַּיָּדוּעַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, “לְךָ ה’ הַגְּדֻלָּה”, שֶׁהוּא חֶסֶד כַּיָּדוּעַ.

נִמְצָא, שֶׁמִּדַּת חֶסֶד נִקְרָא גְּדֻלָּה, עַל – כֵּן כָּל מַה שֵּׁמַּשִּיֹגִים יוֹתֵר גְּדֻלַּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מַשִֹּיגִים יוֹתֵר חֲסָדָיו יִתְבָּרַךְ, כִּי חֲסָדָיו יִתְבָּרַךְ זֶהוּ עִקַּר גְּדֻלָּתוֹ כַּנַּ”ל וְעַל – כֵּן אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁאֵינָם עוֹמְדִים לְעוֹלָם וְעוֹלִין בְּכָל פַּעַם יוֹתֵר וְיוֹתֵר וּמַשִֹּיגִים בְּכָל פַּעַם בְּיוֹתֵר גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ, הַיְנוּ גֹּדֶל חֲסָדָיו, עַל – יְדֵי זֶה זוֹכִין לְהַשִֹּיג שֶׁאֵין שׁוּם יְרִידָה וּנְפִילָה בָּעוֹלָם וְאֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל, כִּי מַשִֹּיגִים בְּכָל פַּעַם חֲסָדִים כָּאֵלּוּ שֶׁהֵם עִקַּר גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא, שֶׁעַל – יְדֵי זֶה הַכֹּל יְכוֹלִין לַעֲלוֹת.                                                 [ליקוטי הלכות – הלכות תפילין הלכה ה’]

ואם כן, בזה שיבוא המשיח רכוב “על ענני שמיא” וישיג ויגלה לנו את גדולת רחמנותו האינסופית של ה’ יתברך, על ידי זה בעצמו יוכל הוא להראות לכל אלו השקועים בתאוות החומריות ה”עניים והאביונים” במצוות ובמעשים טובים, איך וכיצד למרות מצבם הירוד יוכלו גם הם “לרכב על חמורם”, ולכן נאמר במשיח: “כִּי יַצִּיל אֶבְיוֹן מְשַׁוֵּעַ וְעָנִי וְאֵין עֹזֵר לוֹ, יָחֹס עַל דַּל וְאֶבְיוֹן וְנַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים יוֹשִׁיעַ.” [תהילים ע”ב]

אין בן דוד בא עד שֶׁיִכְלוּ גסי הרוח

וכך יתקן המשיח את כל העולם מהגאווה בה הם שרויים כמו שאמרו חז”ל:

אמר רבי חנינא, אין בן דוד בא עד שֶׁיִכְלוּ גסי הרוח מישראל, שנאמר: “כִּי אָז אָסִיר מִקִּרְבֵּךְ עַלִּיזֵי גַּאֲוָתֵךְ”. וכתיב: “וְהִשְׁאַרְתִּי בְקִרְבֵּךְ עַם עָנִי וָדָל וְחָסוּ בְּשֵׁם ה’.”[מסכת סנהדרין דף צח.]

שהרי, גם “בני העליה” הנמצאים בגדר “זכו” סובלים מהגאווה, שהרי משוכנעים הם שסיימו כבר את עבודתם, ונדמה להם שכבר מכירים ויודעים הם את גדולתו יתברך ואת תורתו, ולהם יראה המשיח, עדיין לא התחלתם להכיר אותו יתברך ואת תורתו האינסופית, שעליה נאמר: “אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם”, וכמובן באם יסכימו להודות בטעותם ולבטל דעתם בפניו, יראה להם המשיח השגות חדשות ונפלאות.

ואף “הדרי מטה”, המונחים בשפל המדרגה, בדיוטא התחתונה, בגדר ה”לא זכו”, למרות שלמראית עין נראה כאילו נמצאים הם במצב של ענווה ושפלות, באמת לאמיתה גם הם סובלים מגאווה, שהרי אין הם מוכנים לעבוד את ה’ יתברך במקומם השפל והבזוי, ולא נאה להם לעבדו בתנאים כאלו מחפירים.

ולכן לא עושים הם גם את המעט שיכולים הם באמת לעשות, וגם להם נדמה שיודעים הם את ה’ יתברך, ומכירים אותו ואת תורתו, ומשוכנעים הם שאין עבודתם נחשבת כלל בעיניו ית’, וגם אותם ילמד המשיח את תורתו ויראה להם שאין הם יודעים כלל וכלל בידיעתו ית’, וכמובן באם ישתפו פעולה עם המשיח יזכו גם הם לתיקונם הנצחי.

ברוך ה’ לעולם אמן ואמן.

השאירו תגובה

תגובות

השאר תגובה

Please enter your comment!
Please enter your name here

*