ההפך מתאוות אכילה – ואכלתם אכול ושבוע והללתם את השם

0
533

ליקוטי מוהר”ן – מהדורא קמא סימן מ”ז

ההפך מתאות אכילה הוא – וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָֹבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם וְכוּ’.

מִי שֶׁהוּא מְשֻׁקָּע בְּתַאֲוַת אֲכִילָה בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא רָחוֹק מֵאֱמֶת, וּבְיָדוּעַ שֶׁדִּינִים שׁוֹרִין עָלָיו, גַּם זֶה סִימָן עַל דַּלּוּת, גַּם יָבוֹא לִידֵי בִּזְיוֹנוֹת וּבוּשׁוֹת. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “כְּרֻם זֻלֻּת לִבְנֵי אָדָם”, ‘כֵּיוָן שֶׁנִּצְרָךְ אָדָם לַבְּרִיּוֹת נִשְׁתַּנֶּה פָּנָיו כִּכְרוּם’:

 … וְהֶאָרַת פָּנִים, הוּא תִּקּוּן וֶאֱמֶת, בְּחִינַת יַעֲקֹב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב”. וְהוּא בְּחִינַת תְּפִלִּין, כִּי יַעֲקֹב הוּא תִּפְאֶרֶת, כְּלָלִיּוּת הַגְּוָנִין, בְּחִינַת תְּפִלִּין הַנִּקְרָאִים פְּאֵר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ”.

תאוות אכילה היא, שאין האדם מסתפק באכילת לחם לבד ומתאווה לאכול עוד ועוד מאכלים וסוגי מאכלים שונים ואינו שבע. כמאמר רבנו בהמשך התורה, “כִּי לִפְעָמִים אָדָם אוֹכֵל לֶחֶם מֵחֲמַת עֲנִיּוּת, וְלֹא מֵחֲמַת חֶסְרוֹן תַּאֲוָה לְתַעֲנוּגִים אֲחֵרִים. אֲבָל אִם הָיָה לוֹ שְׁאָר מַאֲכָלִים, לֹא הָיָה אוֹכֵל לֶחֶם לְבַד. וְזֶה שֶׁבַח אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, שֶׁלֹּא מֵחֲמַת עֲנִיּוּת תֹּאכַל לֶחֶם, אֶלָּא מֵחֲמַת שִׁבּוּר וּבִטּוּל תַּאֲוַת אֲכִילָה. כִּי הִיא מְקַבֶּלֶת הֶאָרָה וְהַשְׁפָּעָה, מִבְּחִינַת תְּפִלִּין”.

ואפשר לומר שהקשר בין התאווה והרעבון לריבוי המאכלים והתענוגים, לבין התפילין הנקראים פאר הוא זה:

נאמר בגמרא (ברכות ו’ ע”א): אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַב חִיָּא בַּר אַבִּין, הַנֵי תְּפִילִּין דְּמָארֵי עָלְמָא, מַה כְּתִיב בְּהוּ? (מה כתוב בפרשיות התפילין של הקב”ה?) אָמַר לֵיהּ, “וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד”.

וכאשר ביקש משה רבנו מהקב”ה ואמר: “הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ”. ענה הקב”ה למשה:”לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי… וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ”. ופירש רש”י, וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי – הראהו קשר של תפילין.

ור’ צדוק בספרו ‘תקנת השבין’ ביאר מהו אותו קשר של תפילין שהראה הקב”ה למשה רבנו, וזו לשונו: וזהו הקשר של תפילין שהראה לו במראה אחוריים. דתפילין דמארי עלמא כתיב בהו, “מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד”, והקשר הוא ההתקשרות שיש להם עם אביהם שבשמים גם בהיותם בבחינת אחוריים שהוא בזמן שאין עושין רצונו של מקום כמו שאמרו בבבא בתרא (צ”ט.) שאינם אז פנים בפנים. והוא קשר של ד’ המורה על דלותם מהמצוות. [תקנת השבין – אות ט”ו]

כלומר, הקב”ה הראה למשה רבנו שלמרות שעם ישראל לא עושים רצונו של מקום והם בבחינת אחוריים, (כאשר ישראל לא עשו רצונו של מקום היו הכרובים שעל ארון הברית עומדים גב אל גב כדברי חז”ל), ולמרות שעם ישראל דלים מן המצוות, (הקשר של התפילין של ראש צורתו כצורת האות ד’ והאות ד’ מורה על דלות)  מורה הקשר של התפילין על הקשר הפנימי הקיים בין ישראל לאביהם שבשמים, ולא זו בלבד אלא שבאמת לאמיתה גם אז מתפאר הקב”ה בישראל, שהרי ‘התפילין’ של הקב”ה הם ההתפארות שמתפאר הקב”ה בכל אחד ואחד מישראל.

והרמח”ל בספרו ‘פינות המרכבה’ כתב וזו לשונו:לבוש הגאות של הקב”ה אינו נעשה אלא מחסידות של בני אדם… ואז יוודע החסידות בעולם, שיכירו בני אדם מעלתם, ולא ירצו יותר.

[פינות המרכבה – פינה שלישית]

כעת מובן מדוע בחינת ‘התפילין’ הם התיקון לתאוות האכילה שאין האדם מסתפק בלחם לבד והוא תאב ‘ורעב’ לעוד ועוד מאכלים. משום שהתפילין הם גילוי ההתפארות של ה’ יתברך בישראל, היפך הביזיונות והבושות, וכאשר זוכה האדם להאמין בלב שלם שה’ יתברך מתפאר בו כמות שהוא, ומכיר במעלתו ולא רוצה יותר, בזאת מתקן את תאוות האכילה ויכול להסתפק באמת בלחם לבד.

וממילא באם יאמין בזאת האדם בלב שלם אזי ישמח בחלקו שמחה מושלמת כמו התם במעש “מחכם ותם” שאכל רק לחם וטעם בו את כל הטעמים, ולמרות עניותו ודחקותו ברוחניות ובגשמיות היה מלא שמחה. ובמקביל גם יבער ליבו באהבה עצומה וישתדל לעשות עוד ועוד כמיטב יכולתו.

ונסיים בדברי  מוהרנ”ת שאמר: “גדולתנו ותפארתנו יגלה משיח צדקנו”. שהמשיח יגלה לעולם ולכל אחד ואחד מעם ישראל, את גדולתו האמיתית וההתפארות שמתפאר בו ה’ יתברך כמות שהוא בהווה.

השאירו תגובה

תגובות

השאר תגובה

Please enter your comment!
Please enter your name here

*