אודות הספר סיפורי מעשיות

0
639

בקיץ של שנת תקס”ו (1806) החל רבנו ז”ל לעסוק ולספר לתלמידיו סיפורי מעשיות. ולפני שהחל רבנו לספר המעשיות הסביר רבנו את הסיבה שבגללה הוא נאלץ לספר מעשיות.

היות והתורות והשיחות שאמר לפניהם לא מועילות להם ‘להתעורר משנתם’, לכן יספר הוא להם מעשיות שודאי ‘יעוררום משנתם’.

וזו לשונו של רבי נתן בהקדמת הספר ‘סיפורי מעשיות’:

באותו הזמן שהתחיל רבנו ז”ל, לעסוק בסיפורי מעשיות אמר בפירוש בזה הלשון: ‘הנני אתחיל לספר מעשיות’, וכוונת דבריו היתה, כמו שאומר מאחר שאינו מועיל לכם לשוב אל ה’ יתברך על ידי התורות והשיחות הקדושות וכיוצא בזה. מה שעסק ביגיעות גדולות כל ימיו להשיבנו אל ה’ יתברך באמת לאמתו. ומאחר שאינו מועיל כל אלה על כן הוא מתחיל לעסוק בסיפורי מעשיות.

ואז באותו הזמן אמר התורה המתחלת. “פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, עֵת לַעֲשֹוֹת לַה’ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ, דָּא אוֹרַיְתָא דְּעַתִּיקָא”… ושם מבואר בסוף המאמר קצת מעניין סיפורי מעשיות, שעל ידי סיפורי מעשיות של צדיק האמת מעוררין מהשינה את בני אדם שנפלו בשינה וישנים את ימיהם… ויש מעשיות שהם ‘בְּקֶרֶב שָׁנִים’, ויש ‘סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁל שָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת’ שהם בחינת ‘עַתִּיק‘. [הקדמה לספר ‘סיפורי מעשיות’]

ואז החל רבנו ז”ל לספר את המעשה הראשון מהשלוש עשרה סיפורי מעשיות, ‘המעשה מאבדת בת מלך’, שמלבד שהוא מעשה בפני עצמו, הוא גם הקדמה לספר ‘סיפורי מעשיות’.

ובראש השנה של שנת תקס”ז האריך רבנו להסביר את חשיבות הסיפורי מעשיות במאמר ס’ בספרו ליקוטי מוהר”ן, ואותו מאמר הוא גם פירוש על המעשה הראשון  ‘מאבדת בת מלך’.

מהי ‘שינה רוחנית’?

כתב רבנו וזו לשונו: “יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּשֵׁנִים אֶת יְמֵיהֶם, וְאַף שֶׁנִּדְמֶה לְהָעוֹלָם שֶׁהֵם עוֹבְדִים אֶת הַשֵּׁם, וְעוֹסְקִים בְּתוֹרָה וּבִתְפִלָּה, אַף עַל פִּי כֵן כָּל עֲבוֹדָתָם אֵין לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נַחַת מֵהֶם. כִּי נִשְׁאָר כָּל עֲבוֹדָתָם לְמַטָּה, וְאֵין יָכוֹל לְהִתְרוֹמֵם וּלְהִתְעַלּוֹת לְמַעְלָה. כִּי עִקַּר הַחִיּוּת הוּא הַשֵֹּכֶל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קֹהֶלֶת ז’): “הַחָכְמָה תְּחַיֶּה אֶת בָּעָלֶיהָ”. וּכְשֶׁהָעֲבוֹדָה הִיא עִם שֵׂכֶל, מְשִׂימִין בָּהּ חִיּוּת שֶׁתּוּכַל לְהִתְעַלּוֹת. אֲבָל כְּשֶׁנּוֹפֵל לִבְחִינַת מֹחִין דְּקַטְנוּת, בְּחִינַת שֵׁנָה, אֵין יָכוֹל לְהִתְעַלּוֹת לְמַעְלָה.”                                                                                             [ליקוטי מוהר”ן מאמר ס’]

‘שינה’ הינו מצב בו נמצא האדם בחוסר מודעות, והוא עובד את ה’ יתברך כאשר המוחין שלו רדומים, כעין ‘חולה ירח’ (סהרורי) ההולך רדום, ועושה פעולות שונות, וכאשר מתעורר הוא משנתו אפילו לא זוכר הוא מה עשה.

אמנם במצב שינה  האדם הישן חי, נושם וליבו פועם, אך בזמן השינה אין לו רצונות, כיסופים וגעגועים. כך יכול האדם ללמוד תורה כל היום כולו ולהתפלל, ויהיה עסוק רק בצד הטכני של התורה והתפילה, ולא בחלק העיקרי שלה שהוא ההשתוקקות לה’ יתברך. על לימוד תורה כזה נאמר: “לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב אָיִן“. [משלי י”ז, ט”ז]

ועל המצב זה התנבא הנביא ישעיה: “כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם ה’ רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים כִּסָּה וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם… וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר.” [ישעיה כ”ט, י’-י”ד]

כלומר, לימוד תורה וקיום מצוות ותפילה בלא שימת לב. היא היא השינה הרוחנית, ה”רוּחַ תַּרְדֵּמָה” שעליה התנבא הנביא ישעיה.

ופירש ה”מצודות ציון” תרדמה – היא שינה עמוקה כמו ‘וְהוּא נִרְדַּם וַיָּעַף’. וכן כתב המלבי”ם בפירושו: התרדמה – שינה עמוקה. ועוד כתב המלבי”ם: הנה ה’ נסך, ויצק עליכם רוח תרדמה – כאילו נרדמתם בחיק הבלי עולם, ועל ידי כך עצם את עיניכם – אשר לא פתחתם אותם להביט אל פועל ה’ ומעשהו.

מהי ‘מצוות אנשים מלומדה’?

הסיבה לשינה העמוקה היא, “כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה“.

כדי להבין מה היא ‘מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה’, נמשול משל:

בחור ישיבה אחד נכנס בברית האירוסין בשעה טובה עם בחורה טובה ויראת שמים. כיון שלא ידע הבחור איך וכיצד לנהוג עם אשתו לעתיד, פנה למדריך חתנים לקבל ממנו עצה והדרכה בענייני שלום בית וחיי אישות תקינים.

לימד מדריך החתנים את החתן הטרי, נתן לו עצות מעשיות, ואף ירד איתו לפרטים הקטנים ביותר. והיה אומר לו: “כאשר אתה למשל חוזר מהתפילה בבוקר תחייך חיוך רחב ותאמר: בוקר טוב אשתי היקרה!  אחר כך תמתין כמה דקות ותשאל אותה: איך ישנת הלילה… ישנת טוב? ואחרי שהיא תגיש לך ארוחת בוקר תודה לה ותאמר: איזה אוכל טעים… כמה אני מאושר שזכיתי לאישה נפלאה כמותך.”

כך הדריכו מדריך החתנים מה לומר, ואיך וכיצד להביע רגשותיו לאורך כל היום כולו.

החתן הרציני למד בשקידה אצל המדריך, ואף קנה פנקס קטן בו היה רושם לעצמו את המשפטים שעליו לומר לאשתו.

אחרי החתונה החל החתן ליישם את מה שלמד אצל המדריך, וכאשר נכנס הביתה שלף החתן הטרי את הפנקס מכיס החליפה והחל להקריא לאשתו מהפנקס: “בוקר טוב אשתי היקרה!” ואז המתין מספר דקות והמשיך להקריא מהפנקס: “איך ישנת הלילה… ישנת טוב?” וכו’, וכך נהג מידי יום.

חלפו שבועיים והאישה רצה בוכייה אל הוריה, נבהלו ההורים ושאלו: “מה קרה??” ענתה הבת, “עם מי חיתנתם אותי???… עם רובוט, שכול היום מקריא לי מהפנקס שלו משפטים שלימדו אותו לומר… מה אין לו לב… אין לו רגשות??!!”

פנו הורי הכלה למדריך החתנים וסיפרו לו על התנהגותו המוזרה של החתן, הזדעזע המדריך והזמין אליו את החתן בדחיפות לשיחה, ובשיחה ניסה להסביר לו שלא כך מתנהגים ולא לזאת התכוון כאשר הדריך אותו.

אך החתן היה מבולבל לגמרי ולא הבין מה רוצים ממנו, הרי הוא עשה בדיוק מה שלימדו המדריך.

ראה מדריך החתנים שהחתן לא מבין מה רוצים ממנו, התקשר לכלה ואמר לה: “שמעי בעצתי, חזרי הביתה, ובלילה כאשר בעלך יישן קחי את הפנקס מכיס החליפה שלו, ופשוט תשמידי אותו מבלי שהוא ידע מכך!”

עשתה האישה כמצוות מדריך החתנים.

למחרת קם החתן ורצה לדבר עם אשתו, חיפש את הפנקס בכיס חליפתו וכמובן שלא מצאו, ואז פנה לחפש בכל פינות הבית וגם שם לא מצאו, וכך במשך יממה שלמה נאלץ להיות ‘בתענית דיבור’.

משנואש החתן מהחיפושים אחר הפנקס האבוד, נאלץ בלית ברירה לדבר עם אשתו בלי הפנקס, וכך אט אט הפעיל הוא את רגשותיו, שם ליבו לאשתו ודיבר אליה מתוך הלב ולא מתוך הכתב.

משל זה מתאר בפנינו את קשר ‘ברית הנישואין’ בין עם ישראל לקב”ה.

‘מדריך החתנים’ הוא משה רבנו המלמדנו כיצד להתחבר לקב”ה ע”י התורה והמצוות שנתן לנו, שכידוע מצוה היא מלשון ‘צוותא’ – חיבור.

אך באם נשתמש בתורה ונקיים המצוות ולא נשים בעצמנו לב, הרי הקשר בינינו לבין הקב”ה יהיה קשר טכני בלבד, כאותו זוג שהחתן דיבר אל אשתו ונתן לה מחמאות כתובות מתוך פנקסו, ועל מצב זה התנבא הנביא ואמר: “כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי“.

שהקשר שלהם איתי והיראה שלהם ממני, לא נובעות באמת מתוכם, אלא כך לימדו אותם האנשים, ‘תאמרו כך’, ‘תעשו כך’… שזהו הפירוש של, “וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה“. והם עובדים אותי כמו רובוטים מתוכנתים לעשות פעולות הידועות מראש, והם חסרי לב, העובדים אותי כאנשים הישנים שינה עמוקה ועושים פעולות תוך כדי שינה, כאותו חולה ירח (סהרורי).

העונש הוא לא נקמה חלילה אלא דרך לתיקון

כדי לפתור את הבעיה ולתקן את המצב המעוות הזה, צריך להעלים את ‘הפנקס’ מעם ישראל, ובכך להכריח אותם להתעורר ולשים לב לקשר ביני ובינם. ולכן נאמר בהמשך דברי הנביא: “כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם ה’ רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים כִּסָּה. וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא. וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל אֲשֶׁר לֹא יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר… לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר.”

אם כן, ‘העלמת הפנקס’ מהחתן הוא לא עונש, אלא פתרון ותיקון למצב ולקשר הנישואין המעוות בו הם שרויים.

מהו המצב המתוקן?

ולעומת זאת המצב המתוקן הוא המצב שעליו התנבא הנביא ירמיה:

“הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה’ וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה’. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה’ נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה’ כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה’ כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד.”                                                                                                [ירמיה פרק ל”א פסוקים ל’-ל”ג]

ואותה ‘בְּרִית חֲדָשָׁה’ שיכרות איתנו הקב”ה, כמובן שלא מדובר על תורה חדשה ומצוות חדשות חלילה וחס כמו שפרשו הנוצרים פרשה זו, סירסו המקראות והוציאו הדברים מהקשרם. (ועיין בפירוש הרד”ק שהאריך לבאר זאת, וכאן אין המקום להאריך)

אלא אותה ‘בְּרִית חֲדָשָׁה’ הינו קשר חדש, כעין ‘ברית נישואין’ חדשה, שתהיה שונה בתכלית מהברית הראשונה שנכרתה בינינו לבין הקב”ה בהר סיני, משום שהברית הראשונה שנכרתה נאמר עליה: “לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”, בברית זו היינו מוכתבים ע”י משה רבנו שהוביל אותנו כאב המחזיק ביד בנו הקטן, מוליך אותו ומכתיב לו מה ואיך לעשות כל פעולה ופעולה. ולברית כזו גם לא יהיה קיום לאורך זמן, ולכן נאמר בהמשך: “אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה’.”

אלא הקשר החדש בינינו לבין הקב”ה יהיה קשר הנובע מתוכנו, קשר של חיפוש תמידי אחר רצון ה’ יתברך, מעבר לכתוב ומפורש בשולחן ערוך, שהיא מידת החסידות.

דרך חדשה וישנה ורבנו אמר בפירוש לאנשיו: “תנו לבבכם לי ואוליך אתכם על דרך חדש, שהוא הדרך הישן, שדרכו בו אבותינו מעולם.” [הקדמה לספר “השתפכות הנפש”]

והדרך הזו, היא הדרך הישנה של הבקשה והחיפוש אחר רצון ה’ יתברך, כמו שעשו אבותינו שלא היו להם רבנים וספרים שילמדו אותם תורה, אלא אברהם אבינו נתן את ליבו, והפכו כליותיו ‘לשני רבנים’ שהדריכו ולימדו אותו מהו רצון ה’ יתברך באמת.

כמאמר חז”ל במדרש: “כִּי אִם בְּתוֹרַת ה’ חֶפְצוֹ”, זה אברהם. שנאמר, “כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט”. “וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה”. אמר ר’ שמואל בר נחמני, אברהם לא היה לו אב שילמדו תורה, מאין למד? תני רבי שמעון בן יוחאי, מלמד שזימן לו הקב”ה שתי כליותיו כשני רבנן והיו נובעות ומלמדות אותו חכמה כל הלילה. הדא הוא דכתיב, “אֲבָרֵךְ אֶת ה’ אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי“. ור’ שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן אמר, קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין ועירובי חצרות. שנאמר, “עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי”. [מדרש תהילים מזמור א’]

ובכן, ‘ערנות’ הוא מצב בו עוסק האדם באופן תמידי בחיפוש אחר רצון ה’ יתברך, ולעומתו, ‘שינה’ הוא מצב בו מפסיק האדם לחפש ולדרוש אחר רצון ה’ יתברך. כמאמר הפסוק: (שיר השירים ה’, ב’) “אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר …”.

ופירש רש”י: אֲנִי יְשֵׁנָה – כשהייתי שלוה ושקטה בבית ראשון, נואשתי מעבוד הקב”ה כישנה ונרדמת.

אם כן, יאוש הוא לאו דווקא תוצאה של ניסיונות כושלים ואי הצלחה של השגת המבוקש, אלא יאוש גם עלול לנבוע מתוך שלוה ושקט, הגורמות לאדם להפסיק לחפש ולדרוש מחדש את ה’ יתברך ורצונו, היות ונדמה לאדם שיודע הוא מהו רצון ה’, ולא מרגיש הוא כלל צורך לחפש אחריו, ולכן כתב רש”י: ‘כשהייתי שלוה ושקטה… נואשתי מעבוד הקב”ה כישנה ונרדמת’.

דווקא המצב של ההסתר פנים עוזר לנו להתחיל ולחפש

ולעומת זאת נאמר (שיר השירים ג’, א’): “עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי”. דווקא ‘בלילות’, בזמן בו נמצא האדם בהסתר פנים, עוסק הוא בחיפוש ובבקשת ‘אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי’. ולכן גם אברהם אבינו עיקר חיפושו אחר רצון ה’ יתברך היה ‘בלילות’, כמאמר חז”ל: “מלמד שזימן לו הקב”ה שתי כליותיו כשני רבנן והיו נובעות ומלמדות אותו חכמה כל הלילה. הדא הוא דכתיב, “אֲבָרֵךְ אֶת ה’ אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי”.

מהו הפתרון המסוגל לעורר אותנו מהשינה?

ובכן, לפני שיתחיל האדם ללמוד תורה, להתפלל ולקיים מצוות, מן הראוי קודם לכן ‘לעוררו משנתו’, וכיצד מעוררים אותו ‘משנתו’? על זאת כתב רבנו בהמשך דבריו, שכדי לעורר האדם ‘משנתו’ צריך לספר לו סיפורי מעשיות, וזו לשונו: וְזֶה בְּחִינַת (חֲבַקּוּק ג): “ה’ פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ”. ‘חַיֵּיהוּ’, פֵּרֵשׁ רַשִׁ”י: ‘עוֹרְרֵהוּ‘. וְזֶהוּ: ‘פָּעָלְךָ’, הַיְנוּ סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת. ‘בְּקֶרֶב שָׁנִים’, הַיְנוּ בְּחִינַת מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁל הַשִּׁבְעִים פָּנִים, שֶׁהֵם שִׁבְעִים שָׁנִים כַּנַּ”ל. הַיְנוּ שֶׁמְּעוֹרְרִין אוֹתוֹ עַל יְדֵי סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת, שֶׁהֵן בְּקֶרֶב שָׁנִים, הַיְנוּ הַמַּעֲשִׂיּוֹת שֶׁל הַשִּׁבְעִים פָּנִים”.

כדי להבין מעט את דברי רבנו העמוקים מאד, נקדים תחילה את דברי רבי נתן תלמידו המובהק המובאים בחיבורו הנפלא “ליקוטי הלכות”

וזו לשונו: וְזֶה בְּחִינַת סִפּוּרֵי מַעֲשִיּוֹת שֶׁל צַדִּיקֵי אֱמֶת שֶׁעַל יָדָם מְעוֹרְרִין מֵהַשֵּׁנָה, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּשֵׁנִים אֶת יְמֵיהֶם עַל יְדֵי שֶׁנִּסְתַּלֵּק פְּנֵיהֶם שֶׁהוּא שִכְלָם הָאֲמִתִּי, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת שֵׁנָה. וְאִי אֶפְשָׁר לְעוֹרְרָם עַל יְדֵי הַתּוֹרָה כִּי אִם עַל יְדֵי סִפּוּרֵי מַעֲשִיּוֹת, שֶׁמַּלְבִּישִׁין בָּהֶם הַפָּנִים שֶׁל הַתּוֹרָה… כִּי עִיקַּר בְּחִינַת שֵׁנָה הַנַּ”ל שֶׁהוּא הִסְתַּלְּקוּת הַפָּנִים, שֶׁהוּא הַשֵּכֶל כַּנַּ”ל, נִמְשָׁךְ עַל יְדֵי שֶׁמִּתְגַּבֵּר הַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא עוֹלַם הָעֲשִיָּה עַל הַתּוֹרָה.

כִּי הַתּוֹרָה וְהָעוֹלָם הֵם בִּבְחִינַת גּוּף וְנֶפֶשׁ, כִּי כָּל הָעוֹלָם הוּא בִּבְחִינַת גּוּף לְגַבֵּי הַתּוֹרָה שֶׁהִוא הַנֶּפֶשׁ וְהַחִיּוּת שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, כִּי כְּמוֹ שֶׁאֵין לַגּוּף שׁוּם תְּנוּעָה וְחִיּוּת כִּי אִם עַל יְדֵי הַנֶּפֶשׁ, כְּמוֹ כֵן אֵין לְהָעוֹלָם שׁוּם קִיּוּם וְחִיּוּת כִּי אִם עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁהִיא עִקַּר הַחִיּוּת וְהַקִּיּוּם שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, כִּי הִוא חַיֶּיךָ וְכוּ’. וּכְשֶׁמִּתְגַּבְּרִים הַבְלֵי הָעוֹלָם עַל הַתּוֹרָה, דְּהַיְנוּ שֶׁהָאָדָם מִתְבַּטֵּל וְשׁוֹכֵחַ אֶת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל יְדֵי הַבְלֵי עוֹלָם הַמַּעֲשֶה זֶהוּ בְּחִינַת שֵׁנָה, כִּי כְּמוֹ הַשֵּׁנָה בְּגַשְׁמִיּוּת שֶׁהִוא עַל יְדֵי כְּבֵדוּת הַגּוּף שֶׁעַל יְדֵי זֶה מִסְתַּלֵּק הַשֵּכֶל בִּבְחִינַת שֵׁנָה, כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הוּא בְּחִינַת שֵׁנָה הַנַּ”ל עַל יְדֵי שֶׁמִּתְגַּבֵּר הָעוֹלָם עַל הַתּוֹרָה וְכַנַּ”ל.

וְעַל כֵּן צְרִיכִין לְעוֹרְרוֹ עַל יְדֵי סִפּוּרֵי מַעֲשִיּוֹת. כִּי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת יוֹדֵעַ הַתּוֹרָה הַנֶּעְלֶמֶת בְּכָל מַעֲשֵה הָעוֹלָם מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף וְיוֹדֵעַ לְהַלְבִּישׁ הַפָּנִים שֶׁל הַתּוֹרָה בְּכָל מַעֲשֵה הָעוֹלָם. וְעַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא הוּא מְעוֹרֵר מֵהַשֵּׁנָה שֶׁבָּא עַל יְדֵי הִתְגַּבְּרוּת מַעֲשֵה הָעוֹלָם הַזֶּה עַל עֲבוֹדַת הַתּוֹרָה, כִּי הוּא מְגַלֶּה שֶׁגַּם בְּכָל מַעֲשֵה הָעוֹלָם הַזֶּה בְּכֻלָּם מְלֻבָּשׁ תּוֹרָה נִפְלָאָה, עַל יְדֵי שֶׁיָּכוֹל לְסַפֵּר סִפּוּרֵי מַעֲשִיּוֹת מֵעִסְקֵי הָעוֹלָם הַזֶּה וּלְהַלְבִּישׁ בָּהֶם הַפָּנִים שֶׁל הַתּוֹרָה שֶׁעַל יְדֵי זֶה הוּא מְגַלֶּה שֶׁהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה מְלֻבֶּשֶׁת וְנֶעְלֶמֶת בְּכָל מַעֲשֵה הָעוֹלָם הַזֶּה וְעַל יְדֵי זֶה מְבַטֵּל הַשֵּׁנָה מֵהָעוֹלָם, שֶׁבָּא עַל יְדֵי הִתְגַּבְּרוּת מַעֲשֵה הָעוֹלָם עַל עֲבוֹדַת הַתּוֹרָה כַּנַּ”ל, מֵאַחַר שֶׁהוּא מְגַלֶּה שֶׁגַּם בְּכָל מַעֲשֵה הָעוֹלָם הַזֶּה מְלֻבָּשׁ תּוֹרָה.

… כִּי עִיקַּר יְצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁכּוֹלֵל כָּל הַגָּלֻיּוֹת הוּא עַל יְדֵי בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה הַנַּ”ל שֶׁהוּא עַל יְדֵי סִפּוּרֵי מַעֲשִיּוֹת וְכוּ’ כַּנַּ”ל. כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁהַגָּלוּת הִוא בְּחִינַת שֵׁנָה וְהַגְּאֻלָּה הִיא בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, בְּשׁוּב ה’ אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים וְכוּ’. וְעַל כֵּן נֶאֱמַר בַּגָּלוּת, “עוּרָה לָמָּה תִישַׁן ה’ הָקִיצָה” וְכוּ’. וּבִישׁוּעָה וּגְאֻלָּה נֶאֱמַר “וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן ה’“.

וְהִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה שֶׁהִיא בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם, הִיא עַל יְדֵי סִפּוּרֵי מַעֲשִיּוֹת וְכוּ’. וְעַל כֵּן לֹא הִתְחִיל אֶת הַתּוֹרָה מִמִּצְוֹת כִּי אִם מִבְּרֵאשִׁית, וּמְסַפֵּר כַּמָּה מַעֲשִיּוֹת וּמַלְבִּישׁ בָּהֶם אֶת הַתּוֹרָה שֶׁהִוא כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה מִבְּרֵאשִׁית עַד הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם שֶׁהִיא מִצְוָה רִאשׁוֹנָה… כִּי אָז עֲדַיִן הָיָה קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה שֶׁעֲדַיִן לֹא הִתְחִיל לְהִתְגַּלּוֹת שׁוּם פָּנִים מֵהַתּוֹרָה וְהָיְתָה עֲדַיִן כָּל הַתּוֹרָה בְּהֶסְתֵּר וּבְהֶעְלֵם גָּדוֹל, עַל כֵּן לֹא הָיָה בְּאֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיךְ וּלְהָאִיר מִיָּד סִפּוּרֵי מַעֲשִיּוֹת הַגְּבוֹהִים שֶׁל שָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת הַנַּ”ל. עַל כֵּן הָיְתָה עִיקַּר הַגְּאֻלָּה עַל יְדֵי בְּחִינַת סִפּוּרֵי מַעֲשִיּוֹת שֶׁל בְּקֶרֶב שָׁנִים שֶׁהֵם בְּחִינַת שִׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה. {עד כאן לשונו}

[ליקוטי הלכות הלכות נדרים הלכה ה’]

המ”ט שערי טומאה והשבעים אנפין חשוכין – הבלי העולם ובכן, לפני שמשה רבנו נותן לעם ישראל תורה ומצוות מעשיות, עוסק הוא קודם לכן עימהם לעוררם מהשינה של גלות מצרים שנפלו בה עם ישראל במ”ט (ארבעים ותשעה) שערי טומאה כידוע.

נאמר בספר קהלת: “הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל.”

ופירש רש”י: קהלת קורא תגר ואומר על כל יצירת שבעת ימי בראשית שהכל הֲבֵל של הֲבָלִים הוא… שבעת הבלים כנגד מעשה שבעת ימי בראשית.

הֲבֵל = 1
הֲבָלִים = 2
אָמַר קֹהֶלֶת
הֲבֵל = 1
הֲבָלִים = 2
הַכֹּל הָבֶל = 1
סך הכל  = 7 הֲבָלִים.

ארבעים ותשעת שערי הטומאה הללו הם כלליות הבלי העולם הזה שנוצרו בשבעת ימי בראשית, שכל אחד מהם כלול משבע. (שבע כפול שבע הן ארבעים ותשע).

וכן שבעת ההבלים כלולים גם מעשר והם שבעים.

שהרי ישנן עשר ספירות, העולם נברא בעשרה מאמרות, וכן כל המידות ירדו לעולם בצורה של ‘עשרה קבים’ כמובא בדברי חז”ל (מסכת קידושין דף מ”ט:) וזו לשונם: עשרה קבים חכמה ירדו לעולם…עשרה קבים יופי ירדו לעולם… עשרה קבים עשירות ירדו לעולם… וכו’.

שבעים הבלים הם כנגד שבעים אומות העולם, כלליות המידות והתאוות רעות בחינת שבעים ‘אַנְפִּין חֲשׁוּכִין’ (פנים חשוכות) שכנגדם ישנם שבעים ‘אַנְפִּין נְהִירִין’ (פנים מאירות) שהם השבעים פנים של התורה.                                                                                [כמובא בדברי רבנו בספרו ‘ליקוטי מוהר”ן’ מאמר ק”א.]

משה רבנו מוציא את ישראל מכלליות ההבלים

כדי להוציא את עם ישראל מכלליות הבלי העולם הזה, שהם ‘השבעים אנפין חשוכין’ – ‘המ”ט שערי טומאה’ ולעוררם משנתם, מספר להם משה רבנו את סיפורי התורה המופיעים בעיקר בספר בראשית ומפוזרים גם בשאר חמשת חומשי התורה.

ואותם סיפורי מעשיות נקראים ‘סִפּוּרֵי מַעֲשִיּוֹת בְּקֶרֶב שָׁנִים’, שנלקחו מתוך השבעים פנים של תורה כנגד השבעים שנה שנות חיי האדם בעולם הזה, כמו שכתוב (תהילים צ’, י’): “יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן”.

ואותם סיפורי התורה הם חלק בלתי נפרד מהתורה הקדושה, שהרי אם תחסר ואפילו אות אחת מסיפורי התורה יפסל ספר התורה, ולמרות שלא רואים בפירוש בתוך סיפורי התורה את התורה ומצוותיה, באמת לאמיתה גנוזה התורה בתוכם.

ומסוגלים הם לעוררנו מהשינה, היות שמגלים הם לנו שבתוך סיפורי העולם הגשמי גנוזה תורה, ועל ידם נוכל לחפש ולמצוא את ה’ יתברך ותורתו בכל מקום שהוא. 

השבעים פנים של תורה וההסתר פנים

נאמר בפרשת ‘וַיֵּלֶךְ’ (דברים ל”א, י”ז-י”ח): “וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים.”

ותרגם אונקלוס: ואנא סלקא אסלק שכנתי מנהון ביומא ההוא. {ואני אסלק שכינתי מהם ביום ההוא.}

כאן בפסוקים מוזכרים שני מיני הסתר פנים.

עם ישראל כאמור, נפלו למ”ט שערי טומאה שהיא הסתרת פנים אחת, ואז נסתרו מהם השבעים פנים של התורה, לכן טרח משה רבנו וסיפר להם את סיפורי התורה, על מנת ‘לעוררם משנתם’ ומההסתר פנים, ורק אחר כך נתן להם מצוות מעשיות.

וכן נאמר בזוהר הק’: “אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק”. אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, ‘אֲנִי יְשֵׁנָה’ בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, דַּהֲווֹ בָּנַי בְּשִׁעְבּוּדָא דְּקַשְׁיוּ. ‘וְלִבִּי עֵר’, לְנַטְרָא לְהוּ דְּלָא יִשְׁתֵּיצוּן בְּגָלוּתָא. {תרגום- ‘אֲנִי יְשֵׁנָה’… אני ישנה בגלות מצרים, שהיו בני בקושי השעבוד. ‘וְלִבִּי עֵר’ לשמור אותם שלא יכרתו בגלות.} [זוהר חלק ג’ דף צ”ה.]

ועוד נאמר בזוהר הק’: “אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר”. ‘אֲנִי יְשֵׁנָה’, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. ‘אֲנִי יְשֵׁנָה’, מִפִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא…” {תרגום- … אני ישנה ממצוות התורה.} [זוהר חלק ג’ דף רפ”ו:]

אך בסוף גלות בבל שנמשכה שבעים שנה, נפלו שוב עם ישראל לשינה רוחנית, ונפילה זו היתה קשה יותר, משום שעם ישראל נפלו מכל השבעים פנים של התורה, ואפילו סיפורי התורה לא הועילו להם כדי לעוררם משנתם.

וכן דרשו חז”ל בגמרא: “וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד”… אֲמַר לֵיהּ, יָשְׁנוּ מִן הַמִּצְוֹת. [מגילה י”ג:]

ובמדרש נאמר: “וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד“, אותו שנאמר בו,  ‘ה’ אֶחָד‘, יָשֵׁן לו מעמו. [מדרש רבה אסתר פרשה ז’ פסקה י”ב]

ועוד נאמר במדרש: “יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד“. יָשֵׁן לו אותו שכתוב בו, ה’ אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד… דבר אחר, “יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד”, יְשֵׁנִים הם מן המצוות.  [מדרש פנים אחרים נוסח ב’ פרק ג’]

המן הרשע רצה לנצל את ההזדמנות שעם ישראל נפלו לשינה, ואפילו הסיפורים בתורת משה לא יעוררו אותם משנתם, וכן גם אלוקיהם ישן, היות והוא לא גאל אותם בסוף השבעים שנה, ובפרט שהפור שהפיל נפל על חודש אדר החודש בו מת משה רבנו מושיען של ישראל, וכעת חשב המן הרשע שתצליח מזימתו הרעה ויוכלו הוא והמלך אחשורוש ‘לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים’ ח”ו.

מרדכי בדורו כמשה בדורו

המן ידע אמנם שמשה מת בחודש אדר אך לא ידע שגם נולד באדר, כמאמר חז”ל: “הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל”, תָּנָּא, כֵּיוָן שֶׁנָּפַל פּוּר בְּחֹדֶשׁ אֲדָר, שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה, אָמַר, נָפַל לִי פוּר בַּיֶּרַח שֶׁמֵּת בּוֹ מֹשֶׁה רַבָּן, וְהוּא לָא יָדַע שֶׁבְּשִׁבְעָה בַאֲדָר מֵת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, וּבְשִׁבְעָה בַאֲדָר נוֹלַד מֹשֶׁה רַבֵּינוּ.                                                                                                                     [מגילה י”ג:]

כלומר, אמנם משה רבנו ‘מת’ בחודש אדר אך תיכף ‘נולד’ משה רבנו שוב בצורה חדשה ומשוכללת יותר, והוא מרדכי היהודי. ולכן דרשו חז”ל שמרדכי בדורו היה כמשה בדורו, וזו לשונם: “אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי”. ‘אִישׁ’, מלמד שהיה מרדכי שקול בדורו כמשה בדורו דכתיב ביה: “וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד”. מה משה עמד בפרץ דכתיב: “וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית”, אף מרדכי כן דכתיב: “דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ”. מה משה לימד תורה לישראל דכתיב: “רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים”, אף מרדכי כן דכתיב: “דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת”, וכתיב: “אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר”.                                                                        [מדרש רבה אסתר פרשה ו’ פסקה ב’]

אחר שנפלו עם ישראל בדורו של מרדכי ‘לשינה עמוקה’ יותר, שאפילו סיפורי התורה שבתורת משה לא הועילו להם לעוררם משנתם, שלח הקב”ה פיתרון לבעיה זו על ידי מרדכי, שיעוררם משנתם על ידי מגילת אסתר, המגלה את ההסתרה. וסיפור המגילה הוא מסיפורי המעשיות של התורה הקדומה שקדמה לעולם אלפיים שנה.

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות  

נאמר בספר משלי: “וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם”. [משלי ח’, ל’]

ואמרו חז”ל במדרש וזו לשונם:  קודם שנברא העולם היתה תורה כתובה ומונחת בחיקו של הקב”ה ואומרת שירה עם מלאכי השרת שנאמר: “וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ”.                                                                                          [אבות דרבי נתן פרק אחד ושלשים]

אמר רבי שמעון בן לקיש, שני אלפים שנה קדמה התורה לברייתו של עולם, הדא הוא דכתיב: “וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם”, ויומו של הקב”ה אלף שנים דכתיב: “כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל”. [מדרש רבה בראשית פרשה ח’ פסקה ב’]

כך אמר האלהים לישראל, עד שלא בראתי את העולם הזה התקנתי את התורה שנאמר:”וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן”. [מדרש רבה שמות פרשה ל’ פסקה ט’]

ר’ חוניא בשם ריש לקיש, שני אלפים שנה קדמה התורה לברייתו של עולם, מה טעם? : “וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם”, ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנים שנאמר: “כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר”. [מדרש רבה שיר השירים פרשה ה’ פסקה י’]

וכתב בעל השל”ה הק’ בספרו וזו לשונו: והנה יש שתי תורות, אחד התורה הניתנה לנו מסוד [א] ד”ו פרצופין תפארת ומלכות, שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ועליהם רמז, “מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה” (דברים ד’, ל”ו), [ב] שמים וארץ הם ד”ו פרצופין כנודע.

אמנם יש תורה קדומה והיא גנוזה בסוד אור הגנוז, שעליה רמזו רז”ל התורה קדמה לעולם אלפיים שנה (בראשית רבה ח’, ב’).

[א] ד”ו פרצופין הם דכר ונוקבא, שהם התורה שבכתב והתורה שבעל פה, התורה שבכתב נחשבת ‘דכר’ – ‘זכר’ היות והזכר משפיע, כך גם התורה שבכתב השפיע אותה הקב”ה עלינו ע”י משה רבנו, והתורה שבעל פה נחשבת ‘נוקבא’ – ‘נקבה’ היות והיא נוצרה מהתבוננות החכמים ועיונם בתורה שבכתב.

[ב] התורה שבכתב ניתנה מן השמים והתורה שבעל פה נוצרה מהחכמים שבארץ.

 

השאירו תגובה

תגובות

השאר תגובה

Please enter your comment!
Please enter your name here

*